מאמץ ללא מאמץ. שיטה ללא שיטה

ישיבה שקטה
היא מקום, מצב, לא עשייה.
אין היא קשורה לשיטה,
אין בה שליטה.
אל תנסי להבין.
אין בה דעה על טוב או רע
נכון לאנכון.
גוף זקוף ונשימה רכה,
לא צריך לעשות.
ישיבה שהיא טבעית, היא מתנה.

התודעה מתחדדת ומתבהרת
רגעי שקט אוצרים בך עוצמה.
יכולת הקשבה גדלה גם השקט והשמחה.
נותנת מרחב ומקום לתחושות עדינות.
השכל מלמד את הלב
השתוות.
הלב מלמד את השכל
התעלות
מעל התגובות הרגילות שלך.
תשומת לב לדקויות.
בתחושת הודיה הכל מתעורר.
ישיבה שקטה היא אהבה,
ציר ומעטפת הגנה.

שיחת יוגה 134#

אחרי ישיבה שקטה לפני תרגול פיסי אני שואלת
רוצים לעשות שיחת יוגה קטנה?
הנוכחים בחדר שותקים. מישהי אומרת
׳אני לא. אבל מה זה שיחת יוגה.׳
חשוב מאוד לתאם את התדר בשיחה,
כל מילה עלולה לפגוע, כל נימה להישמע
צורמת, במרחב ציבורי הנימוס שומר עלינו,
״בין זרים יש להלך כמו על ביצים״..
אנחנו זקוקים להקשבה עמוקה כדי להרגיש
איפה מי שמימול נמצא ואיך הוא בא.

זאת שאלה נהדרת באמת, מה זאת שיחת יוגה?
כולם שותקים. זה לא שיש תשובה נכונה
אני מעודדת. מישהי מחייכת ואומרת
׳כאן ועכשיו, להגיד מה שבא לי.׳
הנה. זה כאן ועכשיו מתחיל. קודם כל לשאול
מה שלא יודעים. זאת השאיפה לדעת ולהבין.
לדבר על הדברים מאיפה שאת, כדי להרחיב מבט.
אבל זה לא : מה שבא לי.

לא תמיד בא לי לצאת מהבית, לבוא לתרגל,
לפעמים בא לי להמשיך את השיחה הבטלה
כשאני יושבת לתרגל השקטת תנודות התודעה.
בא לי להשוות עם זאת על המזרון לידי. בא לי לדלג
על התנוחה, בא לי לבקר, להתבעס ולהתלונן.
לא בא לי להתאפק לגרד, להקפיד על תזונה והרגלים,
להתמיד,
לתת את כל כולי.
אנחנו כאן לא בגלל שבא לנו כרגע, זאת תוספת
מלבבת, אנחנו כאן כי הבנו שזה מיטיב וחשוב לנו
לאיכות ואריכות ימים. דווקא התרגול והמשמעת שומרים
על החופש לבחור, להתגבש, ללטש, להשלים.

מאוד נהנתי בשיעור אתמול בערב מישהי אומרת
אני רוצה לבוא פעם בשבועיים בערב, לגיוון.
הקבוצה בערב מלאה והקבוצות בבוקר יותר פנויות
אני נאלצת להסביר בהגיונית, היום זה לא מספיק
שהמורה אומרת. אשמח אם תשארי במשבצות הקבועות,
עדיף למחוק את המחשבה הזאת אני מוסיפה מתוך
הכרות עמוקה עם התודעה, היא יכולה לעשות מזה
מטעמים.. סתם רעש ועומס מיותר.
היא נכנסת לשירותים, יוצאת עם חיוך ושואלת
אז למחוק את המחשבה הזאת? אני מחייכת אליה
חושבת שהיא מבינה אותי, כשהיא הולכת
אני שמה לב שהחיוך שלה נשאר קפוא על הפנים,
חסר תנועה.
היא לא באה יותר.
כמובן עדיף לה לא לבוא אם לא בא לה ללמוד.

השיחה הפנימית מעצבת את הפנים שלנו במציאות.

אי אפשר ללמד עדינות. נדיבות. אכפתיות. הקשבה.
הלימוד הוא לא טכני, אפשר לעשות תנועות ותנוחות
וזה חשוב אבל חלקי.
אפשר לאהוב, אי אפשר ללמד את זה.
אפשר בסבלנות שוב ושוב וחשוב חשוב חשוב
לא לקחת אישית
ולסמן את הקווים במציאות שהיא לא תיפול לתחתיות.

אי אפשר ללמד אומץ, כנות, פתיחות, סקרנות,
אפשר לגדל אותם. ביחד.
שיחה יוגית היא אנכית. ביני במציאות לבין איך ומי
שאני רוצה להיות.

מסתכלת על דברים רגילים. מובנים מאליהם
במבט חדש. דברים חרישיים שלנו עם עצמנו.
זאת התבוננות יותר משיחה. זאת ההקשבה עצמה
יותר מ ידע. זה להרגיש את הדברים. (הם כל הזמן אומרים.

הנה כבר יצאה לנו כאן שיחת יוגה
לומדת להיות ערה לחלקים שונים, רצונות וניגודים,
חיכוך פנימי יכול להחליש או לגבש. תלוי מאיפה את באה
ולאן את רוצה להגיע. אני באה מאהבה.

מה שאני רוצה באמת לא נעוץ ברגע זה או אחר
וכל אחד מהרגעים מקרב אותי
או מרחיק.

מאיבוד למציאה בחמישה צעדים

קובלר מזמן מיפתה את התהליך
אצל חולים סופניים, הוא קורה היום
במשברי החיים שכולנו חווים בתקופה זאת.
התהליך מורכב מחמישה שלבים:
הכחשה. כעס. מיקוח. דיכאון. קבלה.
חווים את השלבים האלה גם בלי להכיר או
לדעת אותם. תהליך טבעי של הנפש והאישיות
להשלים עם המציאות, לצמוח מתוכה
ולהתחדש.
הכחשה: בהתחלה מסרבים לראות. להאמין.
פשוט, עם הכלים שברשותנו, לא יכולים להבין.
כשמבינים, כי זאת המציאות (כמה זמן אפשר
להתנגד לה, היא עומדת עירומה מולך, כבר
אי אפשר להמשיך להעמיד פנים שזה לא קורה.
כעס: מתפרץ, חסר שליטה. מידתו כמידת השבר
ואי אפשר להסתיר. גם לא רוצים. רוצים לרוץ ברחובות
ולזעוק. נפל. נשבר. נקרע. כואב לי.
המצוקה רוצה לצאת החוצה, היא חנוקה בפנים.
רוצה להתחלק, לא יכולה להחזיק את זה לבד.
בבכי וזעקה מפרקים לחתיכות, שתוכלי להכניס
פנימה לאט לאט לעכל כל מה שצריך.
(כיבוש והסתרה אינם פיתרון לאורך הזמן)
אם אין מי שומר צעדייך ומבין לליבך, נולדת בדידות גדולה.
לבד בעולם עם הכאב. נוצרת מחיצה בינך לבין העולם.
(תרגעי. זה זמני.)
מיקוח: אומדת מה קרה ומה האפשרויות.
מנסה להקטין, למזער את הפגיעה.נזק. לתקן.
מתווכחת ומתמקחת נלחמת בעצמך, במציאות,
משחקת ב לדחות את הקץ.
דיכאון: התהליך מעייף.מפחיד. את מתכנסת פנימה,
בתנוחה הזאת הדיכאון מוצא אותך. את כבר הרפֿת.
הכעס התיש אותך. רובצת לבד מול השבר.
קבלה: כאן, בסוף העולם פתאום ברגע בהיר,
את מתעוררת ומבינה שאם לא תשלימי עם מה שקרה,
לא יקרה שום דבר אחר. כוח חיים מרים אותך
או מסמן לך שביל או מדרגה להתחיל

אין קיצורי דרך ואי אפשר באמת לזרז,
יש לדברים את הקצב שלהם, היי סבלנית.
יוגה מועילה ותומכת בכל שלבי התהליך.
כדאי שתהיי רכה עם עצמך. את יכולה.
כדאי מאוד לא להיתקע באמצע.
כל שלב מוביל החוצה לריפוי, יכול גם להיות
מלכודת. (אין שם דבש.
בואי. תתקדמי. לאט לאט. עכשיו

זמנים חדשים קורים אנחנו נקראים לצאת
מהמקומות הצרים, לפתוח את הגישה שלנו.
במפגש אותנטי עם אתגרי המציאות, יש תחושה
של עוצמה וסיפוק.
האתגרים דורשים מאיתנו לדעת את עצמנו,
כדי להתמודד ב דרך חדשה של חשיבה, תגובה
ופעולה. מאלצים אותנו להשתנות, להתרחב
ומזכים אותנו במימוש הזכות ליופי ולחלום.
להוליד יצירתיות ממעטפת הקיום שלנו
כל רגע ורגע.

כמה מילים להבהיר צללים

מאשימה אחרים או את עצמך, במרחק מספק את נוכחת
שזה לא משנה. אשמה, בשני הכיוונים היא פיצול בינך לבינך.
את לא לוקחת אחריות על משהו בך.
ככל שהפיצול גדול כך הכשל להכיל.
השלם מוליד מלחמה בין הצדדים.
אי אפשר לקנות רק עם ׳פאלי׳ יש גם ׳עץ׳ למטבע.
פיצול הוא רק סוג של הגנה מכאב.

יש את הצד שאת אוהבת והצד השני שאת לא.
הצד השני בך אפל. צריך לשנות אותו
משופט למצדד. מחסר לנוכח. מנחבא לקיים. מאוחז למשחרר.
את לומדת להתרחב להכיל.
בעצם את לא רוצה לוותר על אף אחד מהחלקים שלך.
פשוט.
הניכור וההתנגדות להודות, מצלילים ומאפילים בפנים.
(קצת מביך, החלקים העיוורים שוכחים שהם נראים.

תמיד מעדיפים צד וזה שבצל, שלא מועדף, הולך ומאפיל.
מחפש תשומת לב אחרת.
את רוצה להיות בעלת בית אחראית, על שניהם.
מתחילה בלהסכים לו להיות.
בטבעיות הם מתאזנים כשאת מתקרבת לעצמך.

לא קל להחליף שפה ולכן מתרגלים שוב ושוב
להרחיב את המבט. במציאות
לא מעדיפה, מקבלת.
לא שופטת, מסתכלת.
לא מגיבה, מקשיבה.
לא נופלת, מחבקת.
הקיום נעשה רחום יותר. הנשימה חיונית ומתעמקת.

אנחנו נושמים שמינית מהאפשרות. הסטטיסטיקה אומרת.
כלומר אין מספיק חמצן למערכות לתפקד במיטיבן.
התנועה לא מגיעה לשרירים העמוקים ולאיברים הפנימיים.
נשימה רדודה משפיעה על איכות החשיבה ועל מצבי הרוח.
בנשימה מלאה
בטן משחררת את הכעס. לב זוכר להיפתח אחרי שנסגר.
ריאות נושמות את העצב החוצה. כליות לא אוחזות בפחד.
כיס המרה נקי מאשמה..

מודעות היא מבט רחב, זאת אהבה.
היא מסתכלת על היופי הקיים ושוכחת את שפת החיים.
כשמאחים את הפיצול, נולדת הכרת תודה.
שתי השפות משתלבות ונארגות אחת בשניה,
תומכות ומזינות אחת את השניה.
מציאות ודמיון. קיר וחלון. נהר ושמיים.
החיים הופכים ממלחמה לאמנות.
ממילים לריקוד.
אהבה
והיא מסתכלת על היופי הקיים ושוכחת את עצמה שם.

זאת האמנות להיות פשוט

את צריכה להבין. איפה היית. מה חשבת. מה הרגשת.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להודות. מה עשית.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להצטער ולהתנצל. באמת. בשלמות. בכנות.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להרפות את זה. לשחרר את האנרגיה משם.
לקחת אחריות. זה הכל.

אוהבת את הילד שלך?
כועסת עליו לפעמים?
כשאת כועסת את לא אוהבת אותו?
אחרי כן את אוהבת אותו פחות?

אהבה לא תלויה בנו.
במה שאנחנו עושים. אומרים. חושבים.
ואם כן, היא מתנדנדת. נופלת. נשברת.
ובמילא כזאת, אין בה כוח בשבילך. וברגע,
בהיסח, בטעות, היא מתהפכת שם להיות
משהו רחוק מאוד מאהבה.

מותר לך לכעוס? אפשר שלא? ראוי שלא?
מה זה קשור לאהבה? אהבה לא קשורה.
היא איכות מופלאה. אינסופית. תני לה
לגדל אותך מעל מצבי הרוח שלך.

טוב ורע הם לא קווים מקבילים.
הם לא מוחלטים
הם מתהפכים. הם משלימים.
הם יחסיים להזדהות הרגשית.
כשאת מפסיקה לפחד מעצמך,
לפחד לטעות, להודות, להתמודד,
מפסיקה לפחד מהאפלה שלך,
נולדת חכמה כנה
והיא מזכה אותך בעידון וצניעות.

אדם משלים עם עצמו אחרי
שראה, הכיר וקיבל את כל פניו.
אחדות פנימית
זה לא לחדול להרגיש בושה,
זה לא להתבייש בכך.
בושה. אשמה. חרדה. פחד. לא נעלמים
לגמרי מהחיים
פשוט.אין קונפליקט ביני לביני.
לקחת אחריות. זה הכל.

מודה ועוזב ירוחם. זהו כלל גדול