דרך הגיטה – מתוך פרק 3

׳לא על ידי הימנעות ממעשים
משיג האדם חופש מפעולה
ולא על ידי התכחשות
ישיג מטרותיו.׳

4.3
הימנעות לא מביאה חופש
חופש זה דבר שצריך להשיג
התכחשות היא לא הדרך להשיג
דבר בעל ערך ומשמעות

׳אומרים שהחושים חזקים
אך המחשבה גבוהה מהם.
התבונה אף יותר
אולם העצמי חזק מהכל׳
42.3
המחשבה מטפלת בכאב, לדוגמא,
היא יכולה כיוון שהיא מעליו בהיררכיה הפנימית
יש לנו שליטה על התגובות לקריאת החושים
התבונה, הבינה, השכל של הלב. שלמה המלך לדוגמא
תבונה יותר עגולה ורכה מחשיבה שכלתנית, יכולה
לקבל, לסלוח, לוותר, מתאימה ונכונה יותר לחיים וליחסים,
העצמי- הנקודה הנצחית, האש האלוהית בנו, חזקה מהכל

בחדר ביקשו קצת הסבר, אני מציירת מפה
באמצע השכל והרגש
מעל השכל- הרוח- חשיבה בהירה, רחבה, לא מזוהה עם הדנא וההיסטוריה,
לא עם התבניות האישיות
מתחת לרגש- הנפש- רגש לא פתור, מגיל שלוש אמא כיבתה את האור בחדר
ואת רצית שהיא תישאר וזה יכול ללוות אותך חמישים שנה ולקחת חלק בחייך ובחירותיך
אם את מודעת לזה או לא.
זה העומקים שלך אישית לפתור. לכבס את הרגשות של הנפש, לשחרר את המשקעים,
להמיס את הפגיעה בליטוף ולהסכים לעזוב אותה.
מסביב לכל אלה החלקים או בתוכם, כי זה לא מעל ולא מלמטה,
על מישור אחר, במימד אחר של המערכת
הנשמה- הניצוץ האלוהי. הגרעין. הפוטנציאל. המהות הפנימית, הנצחית,
שהיא אישית ולא אישית גם יחד

יוגה היא דרך מכוונת לעצמי. אל החיבור הפנימי האלוהי היא שואפת.
על זה הגיטה, על זה אני מדברת מחוויה

יחסים בין הכרה למחשבה

את שוכבת על הגב בעיניים עצומות
שמש נעימה כובע רחב שוליים
מכסה לך את הפנים
מישהו מלטף לך את הרגל
זה נעים?
תלוי מי זה

טוהר ההתנסות נעלם
המחשבה שולטת בחוויה שלנו

זה לא עניין של מזרח או מערב
זאת הבנה רחבה

אני חווה ליטוף ברגל
בלי לחשוב
אם זה נעים או לא
ובלי לחשוב של מי היד,
זאת התעלות עדינה
של המבט והתמונה עצמה
מעבר לאישי.

אפשר לקרוא לזה אהבה?! ביטחון עצמי?!

כשהאינטילגנציה תופסת
את הטבעיות של התופעה
אין דיכוי, אין הדחקה,
אין במה לאחוז
אין על מה לדון
זה מה שקורה כרגע,

לא התקשרת. זאת עובדה
היא לא מעוררת בי תגובה רגשית
לא דעה ולא מחשבה. זאת עובדה
לא התקשרת. ויש לכך סיבות ותוצאות
וזה חלק ממכלול היחסים, החיים.
אכפת או לא אכפת לי שלא התקשרת,
התגובה שלי לא תשנה את העובדה,
היא תשנה את היחסים
ואת מצב הרוח שלי.
זאת עוד עובדה.
אני יכולה לעשות מה שאני רוצה איתה
כשאני מודעת

אני יושבת עכשיו. זה לא משנה אם זה
קשה או נעים, אני יושבת. העובדה
מרחיבה ומבהירה את תווך הרגשות שלי.
יש לי מחשבות עכשיו. זה לא טוב
או לא טוב, זאת עובדה. מה אני עושה
איתה? כלום. אני ערה לעובדה, בהירות
זה הכל. המבט הזה מבחוץ לדברים,
שמכיל גם אותי בתוך מה שקורה
ואינו מתערב, הוא אפשרות של זקיפות
טבעית, של הצללת המבט

תודעה רחבה יותר בהירה וערה,
פחות דרמטית בתגובה,
לא מתוך התעלמות או אדישות
זה לא יהיה הכיוון הנכון, ההפך,
הרחקת המבט והכללת עצמי בתוך התמונה
ממתן את הטלטלה ומרחיב את האפשרות.
זוכרת שאני חלק משלם גדול אחד.

ליטוף זאת דוגמא אינטימית,
זה תמיד אינטימי
זאת השיחה ביני לביני
והיא קובעת עולמות.

תארי לעצמך שאת כועסת
הרחבת בעדינות, מעבר לאישי,
את לא מכחישה או מדכאת,
אין עניין של צדק או ויכוח,
הרחבה מאפשרת לך
לעצור עם מה שיש
ולבחור את התגובה שלך,
לסלוח יותר בקלות
ולהיפטר ממשקעים ושובלים

יש הבנה ברורה של מערכת היחסים
בין תודעה ל מחשבה.
תודעה רחבה
לא מאפשרת לרגש או מחשבה
זו או אחרת, לגדול למימדים עצומים
בזכות זה שאינה אישית

שיעורי יוגה והתפתחות תודעתית
תל אביב

כל העניין הוא פתיחות וחיבור

מאי אפור מטפטף, ציפורים מצייצות בחצר
חזרתי מסיבוב בחוץ, חומר המוזר נכנס לריאות.
מישהו ערבב את הצבעים והצורות, רחובות
ריקים מאדם ותנועה, המוכר נעשה לא-מוכר ,
לא ברור מה לעשות, הבלבול תפס אותנו
לא מוכנים. עכשיו קדימה זה אחורה?
לקבל את מה שקורה זאת מודעות או פחד?
מל פתאום מתקשרת, השיחה ממשיכה
בלי לאמוד מרחקי זמן אנחנו זורמות בקלילות,
לפני הסיום היא תולה את תמונת המציאות
על הודי ׳מואר׳ אמר, זה מצב בו חווים יותר
את הכאב והסבל במציאות, העניין עם האור
בהחלט דורש בהירות. בפשטות הכי למילים
כל העניין הוא פתיחות וחיבור. הוא מסכים
להיות פתח לעולם.
ברור. אם הקרובים לו, לא שומרים עליו
מפני הרוע שלהם, הוא אכל אותה.
ככל שפתוח יותר נכנס יותר
מתמטיקה פשוטה.
לא סתם אנחנו מתעטפים שכבות הגנה
ושריון הגוף, מפחדים לפתוח, להיפגע,
לא שמעתי התנצלות אבל היא משכה בחוטים
להראות שהם קשורים כשהיו.
אני עצמי לא מוצאת עניין רב בפרשנות והסברים
מצדיקים או מגנים את העבר
כמו בפתיחות שיש בינינו כעת.
ואז, כי כשפתוח אפשר,
נגענו בשבר מאוד בעדינות.
במציאות עושים דברים בכוח,
לעצב בחומר,
זה לא אותו דבר בין אנשים.
בעניין הזה, ד אומר, מעניין להצליח
לראות את הצד השני.
הרגשתי שהצלחנו קצת, אמרתי.
יפה הדיוק שקורה בנו עם השנים
לא סתם השקענו בעצמנו, עכשיו
כשאנחנו מכירים יותר מהמורכבות
ואנחנו כבר יכולים לדבר על הדברים
בינינו הכל נעשה הרבה יותר
בהרבה פחות,
אבל גם זה כבר נאמר.
אני אומרת להגיד לא
לכוחות המפרידים.

קורונה. בשרות הרוח

ופתאום התהפכה לי התמונה
תמיד מפליא ומרגש כשזה קורה לי.
הבנה שמתהפכת, בעצם משלימה
עם הצל שלה.
אז קורונה.
פתאום ראיתי אותה בשרות הרוח:
היא עצרה אותנו. לימדה אותנו בחוויה
מה זה לעצור.
האיטה את ההתנהלות.
נתנה לנו להרגיש, לאט יותר- מלא יותר,
למדנו ש להרגיש יותר לא בא מבחוץ.
לימדה אותנו להיות כאן ועכשיו
כלנו ביחד שותפים לאותה מציאות
העמידה אותנו מול שינוי גדול
שיעור חזק להבין,
כמה שינוי אמיתי מורכב
וכמה מורכב להכיל באמת שינוי
ובכלל
הוכיחה את המורכבות של הדברים
וש שינויים אפשריים.
הראתה ש שינוי מלווה תחושת שבר
מה שהיה נשבר
אנחנו בעצמנו לא צריכים להישבר
וגם אם כן, הכל בסדר. אפשר לקום ולהמשיך
או להתחיל חדש.
הוכיחה ש אין את מי להאשים אבל
אפשר להתמלא בזה.
הראתה ש חיפוש אחרי פיתרון מידי
לא הדרך היחידה להגיב.
הזכירה ש חיים הם תנועה של שינוי
ש אחיזה מעכבת.
הבהירה ש ביטחון אינו בהכרח יציבות
ש יציבות אינה קפיאה במקום
ש איזון משתנה כל הזמן.
הבהירה ש קודם כל עלינו לסמוך על עצמנו.
ש סטטסטיקה לא אומרת הרבה בתוך החיים.
הציבה את הלא ידוע כשחקן ראשי מנגד,
מתחרה לא מהעולם הזה,
אילץ אותנו להמציא טקטיקות וערוצים חדשים
להתמודד, להיות יצירתיים.
עשתה בינינו מחיצות כדי שנלמד להתקרב.
הזכירה לנו שעות פנאי ותחביבים מחוץ לעבודה,
שאפשר לאכול בבית, מי קרוב לנו ומה חשוב.
עבורה הזמן אחר, לא נמדד במחוגים שלנו
בינתיים אנחנו לומדים להבין ולהכיל
ש מה שהיה נגמר. אין דרך חזרה
ואין לאן לחזור.
כשהמבט קדימה נתקל באי ידיעה
היא מציעה לנו לגדל אמונה בטוב,
כופה עלינו לפתח סבלנות וגמישות,
יכולת המתנה והכלה.
הראתה ש בור ריק, צריך למלא בטוב
אחרת נכנסים בו נחשים.
בתודעה, בזמן, בלב, במחשבות,
עדכנה עיקר ותפל
פתחה סדק בפנינו בין הדימוי לאיך שבפנים
ראינו
ש נפרדות זה לא הכיוון
אכפתיות זאת לא מילה.

הסבירה בלי מילים שזה תלוי בנו
בתודעה שלנו, בהסכמה שלנו
מה נעשה ואיך נרגיש

שבת אחרצהרים החלפנו מחשבות


לשמור על העולם אנחנו זקוקים לאנושיות
היא אינה תלויה באלוהים, גם הנגיפים
לא תלויים בחסדו או בכעסו

האמונה מחזקת איפה שהשכל נבהל
ונכשל לראות את הפיתרון
אבל אינה מנוגדת לשכל הישר.
זאת חכמה לשמור על האמונה
כשלומדים לראות בבהירות

אמונה לא באה מלמעלה היא מעלה אותנו
מעל המחסום של ההגיון.
לא נמצאת באותו מישור
לוקחת אותנו למקומות יותר נקיים שלנו
משם באים כוחות חיוניים לחיים.

כשאני במקום הנכון חמלה היא
הרגשה טבעית.
כשאת במקום הנכון את שמה מסכה
לא כי אמרו לך

פעם תלמיד היה מודה למורה היום
המורה מודה לתלמיד, ככה רחקנו.
פעם אריכות ימים סימנה בינה מכובדת
והיום, כמה צמצמנו.

שבי בשקט, מיד את רואה כמה את שקרנית
אם את לא נבהלת ובורחת
את מתחילה לעשות דרך
להיות יותר אמיתית
יותר כנה עם עצמך
(ובכלל.
היכולת לראות בבהירות, גדלה
יחד עם פיחות בשיפוט ובהתנגדות
אנושיות מתחזקת בחמלה

מאמץ ללא מאמץ. שיטה ללא שיטה

ישיבה שקטה
היא מקום, מצב, לא עשייה.
אין היא קשורה לשיטה,
אין בה שליטה.
אל תנסי להבין.
אין בה דעה על טוב או רע
נכון לאנכון.
גוף זקוף ונשימה רכה,
לא צריך לעשות.
ישיבה שהיא טבעית, היא מתנה.

התודעה מתחדדת ומתבהרת
רגעי שקט אוצרים בך עוצמה.
יכולת הקשבה גדלה גם השקט והשמחה.
נותנת מרחב ומקום לתחושות עדינות.
השכל מלמד את הלב
השתוות.
הלב מלמד את השכל
התעלות
מעל התגובות הרגילות שלך.
תשומת לב לדקויות.
בתחושת הודיה הכל מתעורר.
ישיבה שקטה היא אהבה,
ציר ומעטפת הגנה.

יש לך את זה ביותר עדין?

אימון תודעתי

לזהות את הביקורתיות, גלויה או נחבאת, במילים או ביניהן,
בנימה, בגישה. זה תהליך. בהקשבה אנחנו מתבהרים.
עדינות היא איכות מולדת, אם לא חזקים ונקיים מספיק
להגן עליה, היא הופכת מ זכות ל בעיה.
הזדהות רגשית עם המחשבות והכאבים שלנו מעכירה
את התודעה ומפצלת את העולם. אנחנו רוצים להשלים.
העולם זקוק לאנשים רגישים וחזקים
(אדישים ו רגשניים יש מספיק.

חשיבה יוגית רואה את היבטי הקיום מורכבים משלוש איכויות:
צלילות (איזון, אור, הרמוניה)
להיטות (תנועה, סערה, בריאה)
עכירות (תקיעות, חושך, התנגדות)
שילוב בין האיכויות יוצר את מכלול האפשרויות והצבעים.
כל דבר, מצב וגם אנחנו, כוללים את שלושת האיכויות
במינון שונה ומשתנה.
איכות היא תכונה, של תופעה, תנועה ופוטנציאל.
מפת האיכויות, בכל רגע, היא תזכורת צבעונית ליכולת
ומפתח לכוון עצמנו בסמטאות המציאות.
זיהוי האיכויות בי, במצב, ברגע זה, עוזר לכוון ולתאם
בין הכוחות, לשחק איתם. ברקע נושמת השאיפה
לבהירות. מעיין העוצמה.
פיחות בביקורתיות מרחיב ומבהיר את ראיה,
את יכולת ואיכות ההתעמתות בחיים. במציאות.

הביקורת שלך לא אומרת עלי כלום, היא אומרת עליך:
את מבקרת עכשיו. כך גם כשאת אומרת על עצמך.
להבין את זה, זאת התחלה של התעוררות.
הביקורת, המילים, פוגעות רק אם יש בהן אמת
(שקשה לי להכיל או עדיין לא רואה)
לא נותנת לאמת להעליב אותי, פותחת לה,
נותנת לה לפתוח בי.
כך וככה אמרת, אפגע רק אם אני בעצמי חושבת כך
או אם יש בקיומי צורך באישור המבט מבחוץ.
אם הכל בסדר ביני לביני, אז אמרת, זה שלך,
אני לא לוקחת פנימה את העלבון וגם לא כועסת עליך.
אמרת. אנשים כל הזמן אומרים דברים. נכון לאנכון,
התכוונת או לא, זה לא חשוב באמת כמו אם יש בזה
משהו מועיל בשבילי. (תמיד רק חיובי.

אמונה מוחלטת במחשבות שלנו, עיוורת.
קשה לתפוס שהמחשבות הן לא אנחנו.
הן חושבות אותנו. הן מסתירות לנו. הן לא ה אמת.
יותר קל ואפשר להבין שאחיזה בסבל: כאב, כעס, אשמה,,
לא מולידה טוב.
אז מה אם את ״צודקת״ (זה כלכך נמוך ובודד.
הכל זורם ומשתנה רק אנחנו תוקעים את עצמנו
בתוך הסבל. (לא בכוונה, זה מה שלמדנו, זאת השפה)

מררה היא מררה. היא לא שלנו
ואנחנו לא באמת רוצים להתעטף ולהתמלא בה.
היה רגע חלש, עקום, כזה או אחר,
לא צריך להנציח אותו בספרי ההיסטוריה.
צומחים ממנו.
לא צריך להאמין ולדבוק בכל מחשבה,
הן רק תנודות של התודעה,
בוחרים.

יותר נוח למלמל ולמחזר את המררה
מאשר לפעול במציאות.
יותר קל לדבר על מישהו, מאשר אליו.
יותר קל להרוס מלבנות.
יותר קל ללכת מלבוא.
יותר קל לסגור מלפתוח.
או שזה רק נראה כך כי רגילים.

כמה שנבקר פחות את עצמנו ואחד את השני,
בלי בסדר/לא-בסדר), נוכל לראות יותר
ולהיות נדיבים. עדינות היא עוצמה לא חולשה.

שינוי אינסופי

באים והולכים, מתקרבים ומתרחקים,
זאת פעימה. לשכוח מישהו שאהבנו
זה כמו לזכור מישהו שלא מכירים.
טעות, נפילה, קושי, טבעיים לחיים.
(אין תקיעות חמורה מחשיבות עצמית)
תנועה פנימית מנערת עודפים שנצברו.
דוחקת אל הקיר, להפילו. שוברת את הצר,
להתרחב. מבלגנת, לסדר מחדש.
תנודות הן המחיר שמשלמים לחיים.
פועמים באהבה.

כל חלקיק הוא תנועה

אין לנו שליטה על החיים ולא הכל אנחנו יכולים להבין.
אנחנו מחפשים הבנות להצדיק את הבלתי נתפש, החיפוש
מעמיק ומרחיב אותנו.
במבט רחב את מבינה שהדברים קורים כמו שהם קורים
לטוב ולרע.
לא הכל אנחנו מבינים ואין לנו שליטה על החיים,
זאת הבנה רחבה ועמוקה להשיג.
ואת לומדת להבין. אנחנו לא שולטים כאן אנחנו חווים
מה שמזמנים לנו החיים.

הזמן עכשיו מורכב מאינספור חלקיקים שבירים
והחושים של הגוף של הנפש פעורים.
לא זמן למחשבות עכשיו את מתאמנת בלהיות.
נאספת בפעולות קטנות של יומיום. דורכת על האדמה,
טובלת במים, מסתכלת על השינויים של האור,
נמצאת ביחד עם אנשים קרובים ואוהבים,
מקשיבה לנימים הקטנים שמעצבים את הרגע.
בתוך המצבים אנחנו יכולים ליפול או לקום ולהמשיך.
לא זמן למחשבות עכשיו את מחזקת את הגוף,
מחזירה לנפש את הבסיסים. עכשיו את שומרת על הנשימה,
נותנת לרוח ללטף את הפנים, מתחברת אל הבטן שלך
את מגלה מחדש מי את ואיך לחיות.
החיים מעוררים אותנו אליהם, אל עצמנו.
זעזועים בעומק היסודות מעוררים תנועה, בוראים עולמות.

אין לנו שליטה על החיים ולא הכל אנחנו יכולים להבין.
אני מסכימה לעצב להיות. לפחד לעבור. לכאב להתנפל.
זה לא אישי. החיים ממשיכים לחיות גם כשעולמך נחרב,
הם מזכירים לך שהכל בתנועה.ואת לא חלקיק מופרד מהמכלול
את חלק מתנועה אחת. הם מזכירים לך את הרגע הזה,
מכירים לך את שבריריות הקיום. מכירים לך עוצמות נעלמות.
בתוך הנסיבות והשינויים דברים קורים. לא את הכל ניתן להסביר.
החיים מאלצים אותך לרפא את הרצון. מזכירים לך שהם יקרים
ויחידים.

אין לנו שליטה על החיים ולא הכל אנחנו יכולים להבין
זה אף פעם לא שיעור פשוט אבל הוא מוציא אותנו מהידע
אל המופלא.