מאמץ ללא מאמץ. שיטה ללא שיטה

ישיבה שקטה
היא מקום, מצב, לא עשייה.
אין היא קשורה לשיטה,
אין בה שליטה.
אל תנסי להבין.
אין בה דעה על טוב או רע
נכון לאנכון.
גוף זקוף ונשימה רכה,
לא צריך לעשות.
ישיבה שהיא טבעית, היא מתנה.

התודעה מתחדדת ומתבהרת
רגעי שקט אוצרים בך עוצמה.
יכולת הקשבה גדלה גם השקט והשמחה.
נותנת מרחב ומקום לתחושות עדינות.
השכל מלמד את הלב
השתוות.
הלב מלמד את השכל
התעלות
מעל התגובות הרגילות שלך.
תשומת לב לדקויות.
בתחושת הודיה הכל מתעורר.
ישיבה שקטה היא אהבה,
ציר ומעטפת הגנה.

יש לך את זה ביותר עדין?

אימון תודעתי

לזהות את הביקורתיות, גלויה או נחבאת, במילים או ביניהן,
בנימה, בגישה. זה תהליך. בהקשבה אנחנו מתבהרים.
עדינות היא איכות מולדת, אם לא חזקים ונקיים מספיק
להגן עליה, היא הופכת מ זכות ל בעיה.
הזדהות רגשית עם המחשבות והכאבים שלנו מעכירה
את התודעה ומפצלת את העולם. אנחנו רוצים להשלים.
העולם זקוק לאנשים רגישים וחזקים
(אדישים ו רגשניים יש מספיק.

חשיבה יוגית רואה את היבטי הקיום מורכבים משלוש איכויות:
צלילות (איזון, אור, הרמוניה)
להיטות (תנועה, סערה, בריאה)
עכירות (תקיעות, חושך, התנגדות)
שילוב בין האיכויות יוצר את מכלול האפשרויות והצבעים.
כל דבר, מצב וגם אנחנו, כוללים את שלושת האיכויות
במינון שונה ומשתנה.
איכות היא תכונה, של תופעה, תנועה ופוטנציאל.
מפת האיכויות, בכל רגע, היא תזכורת צבעונית ליכולת
ומפתח לכוון עצמנו בסמטאות המציאות.
זיהוי האיכויות בי, במצב, ברגע זה, עוזר לכוון ולתאם
בין הכוחות, לשחק איתם. ברקע נושמת השאיפה
לבהירות. מעיין העוצמה.
פיחות בביקורתיות מרחיב ומבהיר את ראיה,
את יכולת ואיכות ההתעמתות בחיים. במציאות.

הביקורת שלך לא אומרת עלי כלום, היא אומרת עליך:
את מבקרת עכשיו. כך גם כשאת אומרת על עצמך.
להבין את זה, זאת התחלה של התעוררות.
הביקורת, המילים, פוגעות רק אם יש בהן אמת
(שקשה לי להכיל או עדיין לא רואה)
לא נותנת לאמת להעליב אותי, פותחת לה,
נותנת לה לפתוח בי.
כך וככה אמרת, אפגע רק אם אני בעצמי חושבת כך
או אם יש בקיומי צורך באישור המבט מבחוץ.
אם הכל בסדר ביני לביני, אז אמרת, זה שלך,
אני לא לוקחת פנימה את העלבון וגם לא כועסת עליך.
אמרת. אנשים כל הזמן אומרים דברים. נכון לאנכון,
התכוונת או לא, זה לא חשוב באמת כמו אם יש בזה
משהו מועיל בשבילי. (תמיד רק חיובי.

אמונה מוחלטת במחשבות שלנו, עיוורת.
קשה לתפוס שהמחשבות הן לא אנחנו.
הן חושבות אותנו. הן מסתירות לנו. הן לא ה אמת.
יותר קל ואפשר להבין שאחיזה בסבל: כאב, כעס, אשמה,,
לא מולידה טוב.
אז מה אם את ״צודקת״ (זה כלכך נמוך ובודד.
הכל זורם ומשתנה רק אנחנו תוקעים את עצמנו
בתוך הסבל. (לא בכוונה, זה מה שלמדנו, זאת השפה)

מררה היא מררה. היא לא שלנו
ואנחנו לא באמת רוצים להתעטף ולהתמלא בה.
היה רגע חלש, עקום, כזה או אחר,
לא צריך להנציח אותו בספרי ההיסטוריה.
צומחים ממנו.
לא צריך להאמין ולדבוק בכל מחשבה,
הן רק תנודות של התודעה,
בוחרים.

יותר נוח למלמל ולמחזר את המררה
מאשר לפעול במציאות.
יותר קל לדבר על מישהו, מאשר אליו.
יותר קל להרוס מלבנות.
יותר קל ללכת מלבוא.
יותר קל לסגור מלפתוח.
או שזה רק נראה כך כי רגילים.

כמה שנבקר פחות את עצמנו ואחד את השני,
בלי בסדר/לא-בסדר), נוכל לראות יותר
ולהיות נדיבים. עדינות היא עוצמה לא חולשה.

מאיבוד למציאה בחמישה צעדים

קובלר מזמן מיפתה את התהליך
אצל חולים סופניים, הוא קורה היום
במשברי החיים שכולנו חווים בתקופה זאת.
התהליך מורכב מחמישה שלבים:
הכחשה. כעס. מיקוח. דיכאון. קבלה.
חווים את השלבים האלה גם בלי להכיר או
לדעת אותם. תהליך טבעי של הנפש והאישיות
להשלים עם המציאות, לצמוח מתוכה
ולהתחדש.
הכחשה: בהתחלה מסרבים לראות. להאמין.
פשוט, עם הכלים שברשותנו, לא יכולים להבין.
כשמבינים, כי זאת המציאות (כמה זמן אפשר
להתנגד לה, היא עומדת עירומה מולך, כבר
אי אפשר להמשיך להעמיד פנים שזה לא קורה.
כעס: מתפרץ, חסר שליטה. מידתו כמידת השבר
ואי אפשר להסתיר. גם לא רוצים. רוצים לרוץ ברחובות
ולזעוק. נפל. נשבר. נקרע. כואב לי.
המצוקה רוצה לצאת החוצה, היא חנוקה בפנים.
רוצה להתחלק, לא יכולה להחזיק את זה לבד.
בבכי וזעקה מפרקים לחתיכות, שתוכלי להכניס
פנימה לאט לאט לעכל כל מה שצריך.
(כיבוש והסתרה אינם פיתרון לאורך הזמן)
אם אין מי שומר צעדייך ומבין לליבך, נולדת בדידות גדולה.
לבד בעולם עם הכאב. נוצרת מחיצה בינך לבין העולם.
(תרגעי. זה זמני.)
מיקוח: אומדת מה קרה ומה האפשרויות.
מנסה להקטין, למזער את הפגיעה.נזק. לתקן.
מתווכחת ומתמקחת נלחמת בעצמך, במציאות,
משחקת ב לדחות את הקץ.
דיכאון: התהליך מעייף.מפחיד. את מתכנסת פנימה,
בתנוחה הזאת הדיכאון מוצא אותך. את כבר הרפֿת.
הכעס התיש אותך. רובצת לבד מול השבר.
קבלה: כאן, בסוף העולם פתאום ברגע בהיר,
את מתעוררת ומבינה שאם לא תשלימי עם מה שקרה,
לא יקרה שום דבר אחר. כוח חיים מרים אותך
או מסמן לך שביל או מדרגה להתחיל

אין קיצורי דרך ואי אפשר באמת לזרז,
יש לדברים את הקצב שלהם, היי סבלנית.
יוגה מועילה ותומכת בכל שלבי התהליך.
כדאי שתהיי רכה עם עצמך. את יכולה.
כדאי מאוד לא להיתקע באמצע.
כל שלב מוביל החוצה לריפוי, יכול גם להיות
מלכודת. (אין שם דבש.
בואי. תתקדמי. לאט לאט. עכשיו

זמנים חדשים קורים אנחנו נקראים לצאת
מהמקומות הצרים, לפתוח את הגישה שלנו.
במפגש אותנטי עם אתגרי המציאות, יש תחושה
של עוצמה וסיפוק.
האתגרים דורשים מאיתנו לדעת את עצמנו,
כדי להתמודד ב דרך חדשה של חשיבה, תגובה
ופעולה. מאלצים אותנו להשתנות, להתרחב
ומזכים אותנו במימוש הזכות ליופי ולחלום.
להוליד יצירתיות ממעטפת הקיום שלנו
כל רגע ורגע.

זאת האמנות להיות פשוט

את צריכה להבין. איפה היית. מה חשבת. מה הרגשת.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להודות. מה עשית.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להצטער ולהתנצל. באמת. בשלמות. בכנות.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להרפות את זה. לשחרר את האנרגיה משם.
לקחת אחריות. זה הכל.

אוהבת את הילד שלך?
כועסת עליו לפעמים?
כשאת כועסת את לא אוהבת אותו?
אחרי כן את אוהבת אותו פחות?

אהבה לא תלויה בנו.
במה שאנחנו עושים. אומרים. חושבים.
ואם כן, היא מתנדנדת. נופלת. נשברת.
ובמילא כזאת, אין בה כוח בשבילך. וברגע,
בהיסח, בטעות, היא מתהפכת שם להיות
משהו רחוק מאוד מאהבה.

מותר לך לכעוס? אפשר שלא? ראוי שלא?
מה זה קשור לאהבה? אהבה לא קשורה.
היא איכות מופלאה. אינסופית. תני לה
לגדל אותך מעל מצבי הרוח שלך.

טוב ורע הם לא קווים מקבילים.
הם לא מוחלטים
הם מתהפכים. הם משלימים.
הם יחסיים להזדהות הרגשית.
כשאת מפסיקה לפחד מעצמך,
לפחד לטעות, להודות, להתמודד,
מפסיקה לפחד מהאפלה שלך,
נולדת חכמה כנה
והיא מזכה אותך בעידון וצניעות.

אדם משלים עם עצמו אחרי
שראה, הכיר וקיבל את כל פניו.
אחדות פנימית
זה לא לחדול להרגיש בושה,
זה לא להתבייש בכך.
בושה. אשמה. חרדה. פחד. לא נעלמים
לגמרי מהחיים
פשוט.אין קונפליקט ביני לביני.
לקחת אחריות. זה הכל.

מודה ועוזב ירוחם. זהו כלל גדול