ההיזכרות מעירה את השמחה

באה לסלון, אמאשלי, שמש, מחזיקה את הדף האחורי
של עכבר העיר. מצאתי משהו מעניין הערב
לא רחוק מכאן, היא אומרת, תלכי?
אם תחזרי הביתה אני מניחה שלא, אם תישארי,
מצטרפת אליך בשמחה. הגענו לדירה קטנה,
קומת קרקע, עמוסה עשרות אנשים יותר מדי,
חם, צפוף, מרעיש ואין איפה לשבת. דחוקים
כולנו. פתאום צלילים מציפים את החלל,
קונצרט קערות טיבטיות, החדר השתתק והתרחב
צלולים שטפו את החלל בינינו, בתוכנו,
רטטים ליטפו, פתחו, זה היה מופלא,
כאילו כל הגוף נהייה אוזן גדולה ורגישה
וכולנו יחד שם בחדר שוחים בצלילים ארוכים
עמוקים בלי גבולות.
חזרנו הביתה מרוגשות, מנולו מסתכל עלי ואומר
מה קרה? חזרת אחרת! ריגש אותי שהוא רואה
עוד לא הבנתי מה בעצמי, אחר כך באתי אליו,
הוא היה במטבח ואמרתי כאילו נכנסתי למוח שלי
ניקיתי מדפים עמוסים ומאובקים, שטפתי את הרצפה,
הדלקתי את האור ויצאתי. הוא הסתכל עלי, חייכנו וזהו.
אבל באמת משהו קרה בי.
היום נדמה לי שהחוויות הגדולות האלה הן זרעים
שאפשר להנביט. לוקח זמן להתעצב, לעשות שינוי
בתפישה, הבנה היא תהליך. משהו קורה בפנים
כשאת פוגשת משהו חדש בך. בעצמך. גדול ממך.
זה פתח.
העומק שהצלילים פתרו בי. השקט שלא היכרתי.
האהבה שזה מציף בפנים. הבנה שיש הרבה יותר
ממה שאני מכירה ויודעת

כל העניין הוא פתיחות וחיבור

מאי אפור מטפטף, ציפורים מצייצות בחצר
חזרתי מסיבוב בחוץ, חומר המוזר נכנס לריאות.
מישהו ערבב את הצבעים והצורות, רחובות
ריקים מאדם ותנועה, המוכר נעשה לא-מוכר ,
לא ברור מה לעשות, הבלבול תפס אותנו
לא מוכנים. עכשיו קדימה זה אחורה?
לקבל את מה שקורה זאת מודעות או פחד?
מל פתאום מתקשרת, השיחה ממשיכה
בלי לאמוד מרחקי זמן אנחנו זורמות בקלילות,
לפני הסיום היא תולה את תמונת המציאות
על הודי ׳מואר׳ אמר, זה מצב בו חווים יותר
את הכאב והסבל במציאות, העניין עם האור
בהחלט דורש בהירות. בפשטות הכי למילים
כל העניין הוא פתיחות וחיבור. הוא מסכים
להיות פתח לעולם.
ברור. אם הקרובים לו, לא שומרים עליו
מפני הרוע שלהם, הוא אכל אותה.
ככל שפתוח יותר נכנס יותר
מתמטיקה פשוטה.
לא סתם אנחנו מתעטפים שכבות הגנה
ושריון הגוף, מפחדים לפתוח, להיפגע,
לא שמעתי התנצלות אבל היא משכה בחוטים
להראות שהם קשורים כשהיו.
אני עצמי לא מוצאת עניין רב בפרשנות והסברים
מצדיקים או מגנים את העבר
כמו בפתיחות שיש בינינו כעת.
ואז, כי כשפתוח אפשר,
נגענו בשבר מאוד בעדינות.
במציאות עושים דברים בכוח,
לעצב בחומר,
זה לא אותו דבר בין אנשים.
בעניין הזה, ד אומר, מעניין להצליח
לראות את הצד השני.
הרגשתי שהצלחנו קצת, אמרתי.
יפה הדיוק שקורה בנו עם השנים
לא סתם השקענו בעצמנו, עכשיו
כשאנחנו מכירים יותר מהמורכבות
ואנחנו כבר יכולים לדבר על הדברים
בינינו הכל נעשה הרבה יותר
בהרבה פחות,
אבל גם זה כבר נאמר.
אני אומרת להגיד לא
לכוחות המפרידים.

קורונה. בשרות הרוח

ופתאום התהפכה לי התמונה
תמיד מפליא ומרגש כשזה קורה לי.
הבנה שמתהפכת, בעצם משלימה
עם הצל שלה.
אז קורונה.
פתאום ראיתי אותה בשרות הרוח:
היא עצרה אותנו. לימדה אותנו בחוויה
מה זה לעצור.
האיטה את ההתנהלות.
נתנה לנו להרגיש, לאט יותר- מלא יותר,
למדנו ש להרגיש יותר לא בא מבחוץ.
לימדה אותנו להיות כאן ועכשיו
כלנו ביחד שותפים לאותה מציאות
העמידה אותנו מול שינוי גדול
שיעור חזק להבין,
כמה שינוי אמיתי מורכב
וכמה מורכב להכיל באמת שינוי
ובכלל
הוכיחה את המורכבות של הדברים
וש שינויים אפשריים.
הראתה ש שינוי מלווה תחושת שבר
מה שהיה נשבר
אנחנו בעצמנו לא צריכים להישבר
וגם אם כן, הכל בסדר. אפשר לקום ולהמשיך
או להתחיל חדש.
הוכיחה ש אין את מי להאשים אבל
אפשר להתמלא בזה.
הראתה ש חיפוש אחרי פיתרון מידי
לא הדרך היחידה להגיב.
הזכירה ש חיים הם תנועה של שינוי
ש אחיזה מעכבת.
הבהירה ש ביטחון אינו בהכרח יציבות
ש יציבות אינה קפיאה במקום
ש איזון משתנה כל הזמן.
הבהירה ש קודם כל עלינו לסמוך על עצמנו.
ש סטטסטיקה לא אומרת הרבה בתוך החיים.
הציבה את הלא ידוע כשחקן ראשי מנגד,
מתחרה לא מהעולם הזה,
אילץ אותנו להמציא טקטיקות וערוצים חדשים
להתמודד, להיות יצירתיים.
עשתה בינינו מחיצות כדי שנלמד להתקרב.
הזכירה לנו שעות פנאי ותחביבים מחוץ לעבודה,
שאפשר לאכול בבית, מי קרוב לנו ומה חשוב.
עבורה הזמן אחר, לא נמדד במחוגים שלנו
בינתיים אנחנו לומדים להבין ולהכיל
ש מה שהיה נגמר. אין דרך חזרה
ואין לאן לחזור.
כשהמבט קדימה נתקל באי ידיעה
היא מציעה לנו לגדל אמונה בטוב,
כופה עלינו לפתח סבלנות וגמישות,
יכולת המתנה והכלה.
הראתה ש בור ריק, צריך למלא בטוב
אחרת נכנסים בו נחשים.
בתודעה, בזמן, בלב, במחשבות,
עדכנה עיקר ותפל
פתחה סדק בפנינו בין הדימוי לאיך שבפנים
ראינו
ש נפרדות זה לא הכיוון
אכפתיות זאת לא מילה.

הסבירה בלי מילים שזה תלוי בנו
בתודעה שלנו, בהסכמה שלנו
מה נעשה ואיך נרגיש

שבת אחרצהרים החלפנו מחשבות


לשמור על העולם אנחנו זקוקים לאנושיות
היא אינה תלויה באלוהים, גם הנגיפים
לא תלויים בחסדו או בכעסו

האמונה מחזקת איפה שהשכל נבהל
ונכשל לראות את הפיתרון
אבל אינה מנוגדת לשכל הישר.
זאת חכמה לשמור על האמונה
כשלומדים לראות בבהירות

אמונה לא באה מלמעלה היא מעלה אותנו
מעל המחסום של ההגיון.
לא נמצאת באותו מישור
לוקחת אותנו למקומות יותר נקיים שלנו
משם באים כוחות חיוניים לחיים.

כשאני במקום הנכון חמלה היא
הרגשה טבעית.
כשאת במקום הנכון את שמה מסכה
לא כי אמרו לך

פעם תלמיד היה מודה למורה היום
המורה מודה לתלמיד, ככה רחקנו.
פעם אריכות ימים סימנה בינה מכובדת
והיום, כמה צמצמנו.

שבי בשקט, מיד את רואה כמה את שקרנית
אם את לא נבהלת ובורחת
את מתחילה לעשות דרך
להיות יותר אמיתית
יותר כנה עם עצמך
(ובכלל.
היכולת לראות בבהירות, גדלה
יחד עם פיחות בשיפוט ובהתנגדות
אנושיות מתחזקת בחמלה

נגיף מנסה להעיר אותנו

לא מבינה מספיק בגלגלים האחוריים של השעון היקומי התמקדתי לאורך השנים בקטן אלא שאין הבדל בין מיקרו למקרו. לא תמיד יודעת להסביר מה אני מרגישה אבל עדיין מעריכה את ההרגשה לא פחות מהסברים. הנגיף הזה עושה לנו לא טוב ובעצם מראה לנו את הלא טוב שהגענו אליו בהיסחפות, בלי כוונה ואפשר שנתעורר. אי אפשר לעצור את התהליך העולמי אפשר להיות ערים וקשובים ונשמרים ומתמודדים עם המציאות בעיניים פקוחות. אנחנו אטומים מאחרי מסך. לא נותנים למאורעות לגעת בנו. כבר אין לנו מקום וכוח לדאגה ולכאב אלא שהטכנולוגיה משתלטת לנו על החיים, כוחות גדולים מפרידים בינינו בכל מני דרכים, מגדלים בנו כוחות שליליים וחוסמים. משתמשים בנו. אנחנו מאבדים לאט לאט את הערכים והאיכויות עבורם שווה לחיות. את החופש, פשטות והאהבה, את הכרת התודה, נדיבות, השתתפות, אכפתיות. זאת לא דעה אישית. סתכלו סביב. בפנים. זה מה שקורה מרוב הלחץ והמתח, הגודש והעומס. כמו שהרשת החברתית פגעה לנו ביחסים באופן בלתי הפיך כך הנגיף דוחק אותנו עוד יותר לתוך חיים במסך. חברים זה מימד אחד פחות ובעצם היינו אמורים כבר להתבסס ברביעי או בחמישי. עכשיו אנחנו מרוצים ומתפעלים מעצמנו שאנחנו מתמודדים עם הטכנולוגיה שהפחידה עד לפני רגע ולא מבינים שזאת הכוונה הגדולה לעשות אותנו יותר אוטומטים. מכאנים, משובטים. פחות חושבים ומרגישים עצמאית. יותר מובלים. מפוחדים, חרדים.
כשאומרים שהעיקר בהרחבת התודעה, הלב, זה לא לקחת אישית ממש לא מתכוונים להפוך אותנו לאדישים, קרים, מחושבים עד ניתוק מאחרים, ההפך, הכוונה להיפרם מהחשיבות האישית כדי להרגיש יותר, להעיז להיות עדינים, לראות את השבריריות שלנו ושל אחרים. להיות יותר אכפתים אולי אפילו חומלים. התעוררות היא דבר מאוד מאוד אישי. התת מודע שלנו מלא, גדוש רעלים, אנחנו מחוברים ביחד, הפרשות התודעה העיוורות, לא מסתיימות בינינו לבין עצמנו, הן משפיעות ומשליכות. אנחנו במשבר קיומי ועדיין. לא לוקחים אחריות. אישית. על תכולתנו וכבודתנו הפנימית.
בואו. עת אביב הגיע ואם לא, בואו נביא אותו. אולי אני טועה,לא מעניינת,לא נחשבת, אני אומרת מה שאני חושבת ומרגישה.אהבה. זה הכל

שיעור נשימה

בתרגול נשימה מרכזים את התודעה בגוף.
הפראנה, אנרגיה חיונית עדינה הנמצאת
באוויר, נקלטת ומוחדרת באופן מודע לתוך הגוף
נספגת ומטעינה את מערכת העצבים.
בתרגול פותחים ומשחררים מאגרי כוח פנימיים
החבויים בגוף. איבדנו בחיים המודרנים כוח פיסי
כוח סבל ויכולת הישרדות שהיו לאבותנו הקדמונים.
עומס רגשי והאינטנסיביות של החיים
מייצרים ומעמיסים מתח, מודע ולא מודע, למערכת.

ריכוז והתמקדות בגוף בעת הנשימה, משחררים
ומעירים כוחות עצביים, ספיגת חמצן מוגברת
גורמת לעלייה בכדוריות דם אדומות. שאיפה מלאה
מאמנת את איזור החזה, משפרת את פעולת הלב,
עוזדת לזרימת הדם, חילוף חומרים, ניקוי רעלים..
הגברת האנרגיה העצבית בגוף היא מפתח קסמים
מול חרדות ודיכאון, חיזוק מערכת החיסון והשמחה.
האנרגיה נספגת בגוף
מעצימה את החיוניות ומאפשרת גם התמרת
האנרגיה לשם תהליכים פנימיים.

נשימה

מאמץ ללא מאמץ. שיטה ללא שיטה

ישיבה שקטה
היא מקום, מצב, לא עשייה.
אין היא קשורה לשיטה,
אין בה שליטה.
אל תנסי להבין.
אין בה דעה על טוב או רע
נכון לאנכון.
גוף זקוף ונשימה רכה,
לא צריך לעשות.
ישיבה שהיא טבעית, היא מתנה.

התודעה מתחדדת ומתבהרת
רגעי שקט אוצרים בך עוצמה.
יכולת הקשבה גדלה גם השקט והשמחה.
נותנת מרחב ומקום לתחושות עדינות.
השכל מלמד את הלב
השתוות.
הלב מלמד את השכל
התעלות
מעל התגובות הרגילות שלך.
תשומת לב לדקויות.
בתחושת הודיה הכל מתעורר.
ישיבה שקטה היא אהבה,
ציר ומעטפת הגנה.

מאיבוד למציאה בחמישה צעדים

קובלר מזמן מיפתה את התהליך
אצל חולים סופניים, הוא קורה היום
במשברי החיים שכולנו חווים בתקופה זאת.
התהליך מורכב מחמישה שלבים:
הכחשה. כעס. מיקוח. דיכאון. קבלה.
חווים את השלבים האלה גם בלי להכיר או
לדעת אותם. תהליך טבעי של הנפש והאישיות
להשלים עם המציאות, לצמוח מתוכה
ולהתחדש.
הכחשה: בהתחלה מסרבים לראות. להאמין.
פשוט, עם הכלים שברשותנו, לא יכולים להבין.
כשמבינים, כי זאת המציאות (כמה זמן אפשר
להתנגד לה, היא עומדת עירומה מולך, כבר
אי אפשר להמשיך להעמיד פנים שזה לא קורה.
כעס: מתפרץ, חסר שליטה. מידתו כמידת השבר
ואי אפשר להסתיר. גם לא רוצים. רוצים לרוץ ברחובות
ולזעוק. נפל. נשבר. נקרע. כואב לי.
המצוקה רוצה לצאת החוצה, היא חנוקה בפנים.
רוצה להתחלק, לא יכולה להחזיק את זה לבד.
בבכי וזעקה מפרקים לחתיכות, שתוכלי להכניס
פנימה לאט לאט לעכל כל מה שצריך.
(כיבוש והסתרה אינם פיתרון לאורך הזמן)
אם אין מי שומר צעדייך ומבין לליבך, נולדת בדידות גדולה.
לבד בעולם עם הכאב. נוצרת מחיצה בינך לבין העולם.
(תרגעי. זה זמני.)
מיקוח: אומדת מה קרה ומה האפשרויות.
מנסה להקטין, למזער את הפגיעה.נזק. לתקן.
מתווכחת ומתמקחת נלחמת בעצמך, במציאות,
משחקת ב לדחות את הקץ.
דיכאון: התהליך מעייף.מפחיד. את מתכנסת פנימה,
בתנוחה הזאת הדיכאון מוצא אותך. את כבר הרפֿת.
הכעס התיש אותך. רובצת לבד מול השבר.
קבלה: כאן, בסוף העולם פתאום ברגע בהיר,
את מתעוררת ומבינה שאם לא תשלימי עם מה שקרה,
לא יקרה שום דבר אחר. כוח חיים מרים אותך
או מסמן לך שביל או מדרגה להתחיל

אין קיצורי דרך ואי אפשר באמת לזרז,
יש לדברים את הקצב שלהם, היי סבלנית.
יוגה מועילה ותומכת בכל שלבי התהליך.
כדאי שתהיי רכה עם עצמך. את יכולה.
כדאי מאוד לא להיתקע באמצע.
כל שלב מוביל החוצה לריפוי, יכול גם להיות
מלכודת. (אין שם דבש.
בואי. תתקדמי. לאט לאט. עכשיו

זמנים חדשים קורים אנחנו נקראים לצאת
מהמקומות הצרים, לפתוח את הגישה שלנו.
במפגש אותנטי עם אתגרי המציאות, יש תחושה
של עוצמה וסיפוק.
האתגרים דורשים מאיתנו לדעת את עצמנו,
כדי להתמודד ב דרך חדשה של חשיבה, תגובה
ופעולה. מאלצים אותנו להשתנות, להתרחב
ומזכים אותנו במימוש הזכות ליופי ולחלום.
להוליד יצירתיות ממעטפת הקיום שלנו
כל רגע ורגע.