ההיזכרות מעירה את השמחה

באה לסלון, אמאשלי, שמש, מחזיקה את הדף האחורי
של עכבר העיר. מצאתי משהו מעניין הערב
לא רחוק מכאן, היא אומרת, תלכי?
אם תחזרי הביתה אני מניחה שלא, אם תישארי,
מצטרפת אליך בשמחה. הגענו לדירה קטנה,
קומת קרקע, עמוסה עשרות אנשים יותר מדי,
חם, צפוף, מרעיש ואין איפה לשבת. דחוקים
כולנו. פתאום צלילים מציפים את החלל,
קונצרט קערות טיבטיות, החדר השתתק והתרחב
צלולים שטפו את החלל בינינו, בתוכנו,
רטטים ליטפו, פתחו, זה היה מופלא,
כאילו כל הגוף נהייה אוזן גדולה ורגישה
וכולנו יחד שם בחדר שוחים בצלילים ארוכים
עמוקים בלי גבולות.
חזרנו הביתה מרוגשות, מנולו מסתכל עלי ואומר
מה קרה? חזרת אחרת! ריגש אותי שהוא רואה
עוד לא הבנתי מה בעצמי, אחר כך באתי אליו,
הוא היה במטבח ואמרתי כאילו נכנסתי למוח שלי
ניקיתי מדפים עמוסים ומאובקים, שטפתי את הרצפה,
הדלקתי את האור ויצאתי. הוא הסתכל עלי, חייכנו וזהו.
אבל באמת משהו קרה בי.
היום נדמה לי שהחוויות הגדולות האלה הן זרעים
שאפשר להנביט. לוקח זמן להתעצב, לעשות שינוי
בתפישה, הבנה היא תהליך. משהו קורה בפנים
כשאת פוגשת משהו חדש בך. בעצמך. גדול ממך.
זה פתח.
העומק שהצלילים פתרו בי. השקט שלא היכרתי.
האהבה שזה מציף בפנים. הבנה שיש הרבה יותר
ממה שאני מכירה ויודעת

עדעדים

יעילות דורכת על הרגש.
הנשגב מוטל על הרצפה.
צל מחפש גוף.
בעולם הדברים היחסיים
דברים קורים דרכנו להתבטא
כדי להיות גוף לאלוהי.
הכל הולך לאיבוד
האהבה
חוזרת בדרך אחרת.

מאמץ ללא מאמץ. שיטה ללא שיטה

ישיבה שקטה
היא מקום, מצב, לא עשייה.
אין היא קשורה לשיטה,
אין בה שליטה.
אל תנסי להבין.
אין בה דעה על טוב או רע
נכון לאנכון.
גוף זקוף ונשימה רכה,
לא צריך לעשות.
ישיבה שהיא טבעית, היא מתנה.

התודעה מתחדדת ומתבהרת
רגעי שקט אוצרים בך עוצמה.
יכולת הקשבה גדלה גם השקט והשמחה.
נותנת מרחב ומקום לתחושות עדינות.
השכל מלמד את הלב
השתוות.
הלב מלמד את השכל
התעלות
מעל התגובות הרגילות שלך.
תשומת לב לדקויות.
בתחושת הודיה הכל מתעורר.
ישיבה שקטה היא אהבה,
ציר ומעטפת הגנה.

זאת האמנות להיות פשוט

את צריכה להבין. איפה היית. מה חשבת. מה הרגשת.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להודות. מה עשית.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להצטער ולהתנצל. באמת. בשלמות. בכנות.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להרפות את זה. לשחרר את האנרגיה משם.
לקחת אחריות. זה הכל.

אוהבת את הילד שלך?
כועסת עליו לפעמים?
כשאת כועסת את לא אוהבת אותו?
אחרי כן את אוהבת אותו פחות?

אהבה לא תלויה בנו.
במה שאנחנו עושים. אומרים. חושבים.
ואם כן, היא מתנדנדת. נופלת. נשברת.
ובמילא כזאת, אין בה כוח בשבילך. וברגע,
בהיסח, בטעות, היא מתהפכת שם להיות
משהו רחוק מאוד מאהבה.

מותר לך לכעוס? אפשר שלא? ראוי שלא?
מה זה קשור לאהבה? אהבה לא קשורה.
היא איכות מופלאה. אינסופית. תני לה
לגדל אותך מעל מצבי הרוח שלך.

טוב ורע הם לא קווים מקבילים.
הם לא מוחלטים
הם מתהפכים. הם משלימים.
הם יחסיים להזדהות הרגשית.
כשאת מפסיקה לפחד מעצמך,
לפחד לטעות, להודות, להתמודד,
מפסיקה לפחד מהאפלה שלך,
נולדת חכמה כנה
והיא מזכה אותך בעידון וצניעות.

אדם משלים עם עצמו אחרי
שראה, הכיר וקיבל את כל פניו.
אחדות פנימית
זה לא לחדול להרגיש בושה,
זה לא להתבייש בכך.
בושה. אשמה. חרדה. פחד. לא נעלמים
לגמרי מהחיים
פשוט.אין קונפליקט ביני לביני.
לקחת אחריות. זה הכל.

מודה ועוזב ירוחם. זהו כלל גדול

שינוי אינסופי

באים והולכים, מתקרבים ומתרחקים,
זאת פעימה. לשכוח מישהו שאהבנו
זה כמו לזכור מישהו שלא מכירים.
טעות, נפילה, קושי, טבעיים לחיים.
(אין תקיעות חמורה מחשיבות עצמית)
תנועה פנימית מנערת עודפים שנצברו.
דוחקת אל הקיר, להפילו. שוברת את הצר,
להתרחב. מבלגנת, לסדר מחדש.
תנודות הן המחיר שמשלמים לחיים.
פועמים באהבה.

אימון קבוע הוא סירת הצלה למשמעות

׳יוגה היא הגבלת תנודות התודעה׳.
אנחנו באים כדי להיות. התרגול הוא איכות של הקשבה.
המטרה של היוגה להעניק לנו כוחות חיים.
אנחנו מרחיבים את התודעה ממחשבות להקשבה
לומדים לעצור, להניח, להתרכז, להיות נוכחים.
תנועת הנשימה אוספת אותנו מכל המקומות לכאן,
עכשיו, בגוף, ברגע זה.
עצירת החזרה האוטומטית על תכנים מוכרים,
מחלישה את האחיזה של העבר,
משחררת אמונות ודפוסי מחשבה מגבילים.
מפרקת תבניות תגובה והתנהלות לא רצויים.
אנחנו לומדים להכיר את עצמנו מבפנים,
מבינים איך הדברים פועלים. את הקשרים וההשפעות.
בעת התרגול אנחנו לא חוזרים על מה שאנחנו יודעים,
אנחנו נוכחים בהווה.
שמים לב לתחושות.
לדקויות.
לשינויים.
בעצם אנחנו הולכים את הדרך מהראש אל הלב.

שיעורי יוגה בתל אביב

בתוך ובתוך בתוך

קשה לסמן את הקצה החי של המסע אל תוך מעמקי השקט.
הוא מתחיל בנסיעה? בהגעה? במחשבה שהביאה את הרצון למסע?
בתחושות שהיו עוד קודם בשל הרצון למסע חיזוק וניקיון?
הקצוות נעוצים עמוק בבלתי נראה, בנעלם. משם מתחילה תנועה, נעשה סדר.
הצורות והתנועות, השאלות וההבנות, כל מה שאני יכולה לגלות, מצוי בתוכי,
ביחסים הקרובים לי ובסביבתי. בהתרחקות מהשגרה והמוכר יש אפשרות
לעשות ברור על התחושות האישיות הממלאות אותך. מבט על החוסרים.
את רוצה לפתוח את ההגדרות לעשות פתח לחידוש וגדילה ושינוי.

עם השתיקה המתמשכת הדיבור חוזר להיות בעל אנרגיה

IMG_2315

נכון, אפשר לומר שמסע כזה הוא למיטיבי לכת,
אבל כל מסע מתחיל בצעד..
המסע ממשיך כל עוד יש לו זמן, אין הפסקות מוכתבות
הבנה יכולה להאיר את הדרך אל המטבח בשש בבוקר,
זיכרון יכול להפתיע אותי מתוך הגשם שלא מפסיק שעות,
יצאתי למסע עם כוונה מחודדת למצוא הגדרה עצמית מעודכנת.

אמנם רק בנייה מדוייקת של מושגים תמנע טעויות, אלא שהטקסט אינו אקדמי
אלא חוויתי. ואם הזמן יפסיק לדחוף אותי, יש מצב שאסתכן להמיר את השקט
בניסיון להמציא מילים לחוויה.

IMG_2261

טיפות גשם נמהלו בדמעות. מבנים התפרקו מצער.
שמחה אמיתית ומשוחררת נולדה בחבלי לידה קשים.
דרך ארוכה ורבת משברים מביאה אותך למקומות חדשים
ומגדלת את הכוחות והיכולות.
בדרך חוצים אזורים שלמים של כאבים נפשיים, חרטה וסליחה.
הניקיון מביא עימו תחושת אהבה והודיה. ופשטות

השקטת התודעה היא משחק מאתגר ומעניין.
כל פעם שאנחנו מתיישבים במטרה לפגוש את השקט (מדיטציה)
כשעולים על המזרון יוגה, לתרגול הגוף, השכל, התודעה והלב,
אנחנו יוצאים למסע קצר. חווים ואוספים רגעי נוכחות.
לומדים ומתרגלים התבוננות.

IMG_2149

קשה לדבר בסבל בחברה צינית, המחפשת להימנע מאי נוחות בכל מחיר .
העצירה והניתוק מהשגרה, מאפשרת להרים את המבט אל מעבר.
מביאה מודעות למקומות עיוורים ולהתנהלות אוטומאטית.
מרווח בין המבט לביני עושה צלול יותר.
מאפשר למצוא ולהמציא מציאות רחבה יותר.
כי את המציאות ממציאים.

כשנמצאים לבד בטבע, עם עצמנו ואין לאן לברוח.
ואין הסחות דעת. ולא ״צריך לעשות״ כלום. אין למי ולמה להגיב.
נמצאים.
והדברים עולים מעצמם. בקצב שלהם.
יש זמן ומקום להתבונן במה שיש.
ואת לומדת לראות שיש עוד אפשרות לראות את המציאות.
נפתח פתח

IMG_2274

יוצאים למסע כזה מתוך שלמות עצמית
ורצון תמידי להשתפר.

תריבי. תשלימי. תגידי. תעלבי. תתפייסי.
זו אהבה. זו חברות. זה חי.
תסכימי.
תייהי אמיתית עם עצמך.
תגידי אותך.
בלי לתת לזה הרבה משמעות
כי הכל כל הזמן משתנה.
חיי באמת
תכעסי. תגידי את עצמך. תסלחי
תבקשי סליחה.
תודי שטעית
תמשיכי הלאה נקיה
קלה.
את בעצמך תנועה חיה וזורמת.
תעיזי להיות את.
מול עצמך וביחסים.

IMG_9068

הפתח החוצה הוא להרפות
וללמוד להתבונן בלי לקבוע דעה, בלי להגיב.
להתבונן. לא למחזר.
הדברים עולים מעצמם. בלי מאמץ. בקצב שלהם.
קצב מתאים
ליכולת המערכת לעכל ולקבל.

P1070125

הולכת בצעדים איטיים את השביל המסומן באבנים. עד העץ בקצה
ובחזרה. לאט הולכת והמבט שלוח קדימה, לא ננעץ ולא מתפזר.
נכנסת פנימה יותר ויותר. גשם גשם גשם קרירות רעננה באוויר
טיפות באות משום מקום ומנגנות בכל מקום.
צלילי טבע ירוק ורטוב יומם וליל משתלבים ברקע תהליך ההתנקות.
עוד ועוד אני מתפנה ומתרוקנת מסיפורים שממלאים בי חללים.
יצאתי למסע ניקיון, ביעור חמץ, חמוץ והחמצה
עד שהשמחה תמצא את הדרך חזרה

IMG_2333

המציאות היא את
את מתנקה ומשתחררת מעצמך
כלומר מתרוקנת ומתקלפת עד שאת טבעית
עד שאת איננה נפרדת ממנה
עד שאת אינך

האמת נקברת נשכחת
התודעה משחררת גלים והדהודים של כל החומרים הישנים
אין חוסך ואין מציל. את מתכווצת מפחדים שקופים שלא קיבלו יחס.
ההליך פשוט. המהלך חשוף. המראה אינה אישית
היא חובטת ומכה תזכורים. היא מקרינה עד שהרטט יגווע
ויתאפשר עידון התדר.
האמת מקיאה את הטעויות, את הגסויות, את האטימות
זו טבעה. היא מוציאה את הפחדים ממחבואם.
מבהילה אותך, משחקת משחקים עד שההבנה פורטת למעשים.
עד סוף הקצוות החדים, הקשים והזיופים.

IMG_2157

הבפנים לאט לאט מתרוקן. התודעה נרגעת ומרפה. גשם בלתי פוסק
מלווה אותי, מוסיקת רקע.
בחשכת הליל מגיחים קצוות שלא מעיזים להתנפל באור יום
עומדת מול ובתוך הזיכרונות. באתי לבאר שפה חדשה.
לצאת מהם לדרך חדשה. באתי לטהר ולשחרר
אף זיכרון לא יכול להפיל אותי או לסקל את דרכי
יוצאת מתוך העבר שלי, גדלה ממנו.
אי אפשר אחרת להתחזק. להתעדן.

חושבת על הסיפורים הכואבים שנכבלתי בהם. חרדת נטישה מטורפת. פחד מדחייה.
תחושה חונקת של חוסר אהבה. פתאום אני רואה אותם אחרת.
הם לא אמת.
השכל המציא אותם ושיכנע את הלב. התודעה נכלאה בשחזורים מרים.
אני עושה את זה לעצמי כאן ועכשיו. ממחזרת שוב ושוב בוראת
את הפחד, את הנטישה, את האובדן.

אבל אני מבינה שהפגיעה לא קיבלה מספיק מקום ויחס

IMG_2356

ממתנת את התנודות. משקיטה בנועם את הקולות
בלב המאפליה. הגלים הולכים ומרפים, נרגעים אני עליהם,
בתוכם ואיתם גולשת, רוגשת. נרגעת את כל הסיפורים כולם.
ההתמכרויות והזיופים. הקצוות החדים, העלבונות, החשבונות, הכל הכל
פורמת את עצמי עד עצם. עד השקט הגדול.
מקרבת את הריכוז בתרגולים אישיים. מקדשת את הזמן כולו לתהליך
לרגעים מניחה לעצמי אבל הזמן קצוב ותחום. יש לי מטרה ויעד.
חייבת להגיע לקו הסיום.

IMG_2295

מתחילה להרגיש את ההקלה. הבנות מתחילות להגיע
מחשבות חדשות, הבהרות, חיבורים
הראיה מצטללת ושוב המראה משתנה.
אני באמת אוהבת את השקט

אף אחד לא חשב מעולם שהדרך אל השמחה, קלה.
כל הקצוות הכועסים נפרמים בי עכשיו. אני משתחררת מהכבלים החונקים

P1070134

לומדת למלל וליישם את השפה החדשה,
את המרווח.
את החלל שנפתח מהכאב שנסלח.
לומדת את המרחב החדש שאת.
פרומת משקולת עבר, אלפי מלחמות מיותרות.
פיתולים ארורים וסבוכים. נפתרת.
עכשיו התפנה הזמן להתבוננות ויצירה המחשבות טובות בוראות שינוי
ומקיימות אותו
הנשגב מולך על הזמן והמקום.
בשקט
נולד בך מרחב רב עוצמה.

עכשיו את מתנקה מהמבט המצולק. מהדפוס המתגונן. מהחולשה שנתפרה.
משתחררת מהחסר. עכשיו את מלאה שקט. עטופה בו
לא נותנת למבט אחר לחדור בו. לנסח אותך.

P1070195

אני מפסיקה להשתיק את הכאב, לסתום לו את הפה
לומדת לעשות לו מקום להתבטא.
להיות איתו.
הוא אמיתי לא פחות ממני. וזה מדהים
הוא מרפה.
רק רצה להיראות, לקבל מקום ואישור
עכשיו מאושר הוא זולג ממני, מעצמו.
פתח נפתח בך כשהצער האישי נפרם,
הבנות חושפות תבונה טובת מבט.
את כבר לא קשה אל הכאב שבך.
לא פוחדת להודות שנכשלת לשאת את הכאב
שקרע אותך.
את כבר לא קשה. הכאב נסלח
גם את.

והשמחה מציפה ועוטפת.

P1070178

קיצרתי את המסע, הקדמתי את עזיבתי ביומיים
הרגשתי שהישגתי את מטרותיי.
פיניתי ורוקנתי את תכולתי. שחררתי את הכאב שנשאתי
התרחבתי לגובה ולעומק. סלחתי ונסלחתי
ובעיקר חזר אלי השקט. השמחה הפשוטה. האהבה הטבעית.

פתאום, ברגע אחד הרגשתי שמיציתי.
מצחיק ומפתיע אבל דווקא עניינים גשמיים הכריעו אותי
לא יכולתי עוד לילה אחד על הרצפה הקשה בעצמות אגן כחולות
לא יכולתי להרעיב את הגוף עוד יום אחד נוסף.

התמסרתי כל כולי למסע, לתהליך.
הכנעתי את הנוחיות, קילפתי את האישיות, השלתי הגנות.
הצלחתי לצאת חלק מהחיבור העמוק פנימה, החוצה אל המציאות.

אני שהקדמתי מאוד את זמני ואחר כך נעשיתי ממש מפגרת,
באותו רגע הרגשתי מחוברת ומדוייקת עם הזמן.
ורצתי לחיות את החידוש שבי, במציאות

המשך יבוא

אומץ

P1070194
אומץ

יש שניים.
אחד לראות את האמת
שני להיות מי שאתה באמת

מי שטבעו זכה בראשון
השני יכול ליפול בכישלון נורא
דווקא בגלל. לא פשוט
גם אם מזהיר
להיות דיסוננס קיצוני לסביבה
ולמבניות הרגילה

כשהתרגול מפסיק להשתנות הוא מת

P1010511

התרגול הוא אמנות חקירה
חיפוש מתחדש.
כל מבנה נולד מתוך הקודם לו
החזרתיות משכללת את ההבנה והיכולת.
מתוך התבוננות גדל הדיוק
והמאמצים משתחררים.
התנועות מחברות
את הנשימה אל הגוף וההכרה.
מתוך הקשבה נבנה כבוד ואמון
מתבטאת שמחה פנימית.
מחזוריות האימון
מלמדת את הנפש את גבולותיה
ואת תנועתה הטבעית.
מכירה את האני כמכלול.
מרכז כובד פנימי
מאפשר למורכבות לצמוח,
מגלה לנו את כוחנו האמיתי.