מאמץ ללא מאמץ. שיטה ללא שיטה

ישיבה שקטה
היא מקום, מצב, לא עשייה.
אין היא קשורה לשיטה,
אין בה שליטה.
אל תנסי להבין.
אין בה דעה על טוב או רע
נכון לאנכון.
גוף זקוף ונשימה רכה,
לא צריך לעשות.
ישיבה שהיא טבעית, היא מתנה.

התודעה מתחדדת ומתבהרת
רגעי שקט אוצרים בך עוצמה.
יכולת הקשבה גדלה גם השקט והשמחה.
נותנת מרחב ומקום לתחושות עדינות.
השכל מלמד את הלב
השתוות.
הלב מלמד את השכל
התעלות
מעל התגובות הרגילות שלך.
תשומת לב לדקויות.
בתחושת הודיה הכל מתעורר.
ישיבה שקטה היא אהבה,
ציר ומעטפת הגנה.

יש לך את זה ביותר עדין?

אימון תודעתי
לזהות את הביקורתיות, גלויה או נחבאת, במילים או ביניהן,
בנימה, בגישה. זה תהליך. בהקשבה אנחנו מתבהרים.
עדינות היא איכות מולדת, אם לא חזקים ונקיים מספיק
להגן עליה, היא הופכת מ זכות ל בעיה.
הזדהות רגשית עם המחשבות והכאבים שלנו מעכירה
את התודעה ומפצלת את העולם. אנחנו רוצים להשלים.
העולם זקוק לאנשים רגישים וחזקים
(אדישים ו רגשניים יש מספיק.

חשיבה יוגית רואה את היבטי הקיום מורכבים משלוש איכויות:
צלילות (איזון, אור, הרמוניה)
להיטות (תנועה, סערה, בריאה)
עכירות (תקיעות, חושך, התנגדות)
שילוב בין האיכויות יוצר את מכלול האפשרויות והצבעים.
כל דבר, מצב וגם אנחנו, כוללים את שלושת האיכויות
במינון שונה ומשתנה.
איכות היא תכונה, של תופעה, תנועה ופוטנציאל.
מפת האיכויות, בכל רגע, היא תזכורת צבעונית ליכולת
ומפתח לכוון עצמנו בסמטאות המציאות.
זיהוי האיכויות בי, במצב, ברגע זה, עוזר לכוון ולתאם
בין הכוחות, לשחק איתם. ברקע נושמת השאיפה
לבהירות. מעיין העוצמה.
פיחות בביקורתיות מרחיב ומבהיר את ראיה,
את יכולת ואיכות ההתעמתות בחיים. במציאות.

הביקורת שלך לא אומרת עלי כלום, היא אומרת עליך:
את מבקרת עכשיו. כך גם כשאת אומרת על עצמך.
להבין את זה, זאת התחלה של התעוררות.
הביקורת, המילים, פוגעות רק אם יש בהן אמת
(שקשה לי להכיל או עדיין לא רואה)
לא נותנת לאמת להעליב אותי, פותחת לה,
נותנת לה לפתוח בי.
כך וככה אמרת, אפגע רק אם אני בעצמי חושבת כך
או אם יש בקיומי צורך באישור המבט מבחוץ.
אם הכל בסדר ביני לביני, אז אמרת, זה שלך,
אני לא לוקחת פנימה את העלבון וגם לא כועסת עליך.
אמרת. אנשים כל הזמן אומרים דברים. נכון לאנכון,
התכוונת או לא, זה לא חשוב באמת כמו אם יש בזה
משהו מועיל בשבילי. (תמיד רק חיובי.

אמונה מוחלטת במחשבות שלנו, עיוורת.
קשה לתפוס שהמחשבות הן לא אנחנו.
הן חושבות אותנו. הן מסתירות לנו. הן לא ה אמת.
יותר קל ואפשר להבין שאחיזה בסבל: כאב, כעס, אשמה,,
לא מולידה טוב.
אז מה אם את ״צודקת״ (זה כלכך נמוך ובודד.
הכל זורם ומשתנה רק אנחנו תוקעים את עצמנו
בתוך הסבל. (לא בכוונה, זה מה שלמדנו, זאת השפה)

מררה היא מררה. היא לא שלנו
ואנחנו לא באמת רוצים להתעטף ולהתמלא בה.
היה רגע חלש, עקום, כזה או אחר,
לא צריך להנציח אותו בספרי ההיסטוריה.
צומחים ממנו.
לא צריך להאמין ולדבוק בכל מחשבה,
הן רק תנודות של התודעה,
בוחרים.

יותר נוח למלמל ולמחזר את המררה
מאשר לפעול במציאות.
יותר קל לדבר על מישהו, מאשר אליו.
יותר קל להרוס מלבנות.
יותר קל ללכת מלבוא.
יותר קל לסגור מלפתוח.
או שזה רק נראה כך כי רגילים.

כמה שנבקר פחות את עצמנו ואחד את השני,
בלי בסדר/לא-בסדר), נוכל לראות יותר
ולהיות נדיבים. עדינות היא עוצמה לא חולשה.

שיחת יוגה 134#

אחרי ישיבה שקטה לפני תרגול פיסי אני שואלת
רוצים לעשות שיחת יוגה קטנה?
הנוכחים בחדר שותקים. מישהי אומרת
׳אני לא. אבל מה זה שיחת יוגה.׳
חשוב מאוד לתאם את התדר בשיחה,
כל מילה עלולה לפגוע, כל נימה להישמע
צורמת, במרחב ציבורי הנימוס שומר עלינו,
״בין זרים יש להלך כמו על ביצים״..
אנחנו זקוקים להקשבה עמוקה כדי להרגיש
איפה מי שמימול נמצא ואיך הוא בא.

זאת שאלה נהדרת באמת, מה זאת שיחת יוגה?
כולם שותקים. זה לא שיש תשובה נכונה
אני מעודדת. מישהי מחייכת ואומרת
׳כאן ועכשיו, להגיד מה שבא לי.׳
הנה. זה כאן ועכשיו מתחיל. קודם כל לשאול
מה שלא יודעים. זאת השאיפה לדעת ולהבין.
לדבר על הדברים מאיפה שאת, כדי להרחיב מבט.
אבל זה לא : מה שבא לי.

לא תמיד בא לי לצאת מהבית, לבוא לתרגל,
לפעמים בא לי להמשיך את השיחה הבטלה
כשאני יושבת לתרגל השקטת תנודות התודעה.
בא לי להשוות עם זאת על המזרון לידי. בא לי לדלג
על התנוחה, בא לי לבקר, להתבעס ולהתלונן.
לא בא לי להתאפק לגרד, להקפיד על תזונה והרגלים,
להתמיד,
לתת את כל כולי.
אנחנו כאן לא בגלל שבא לנו כרגע, זאת תוספת
מלבבת, אנחנו כאן כי הבנו שזה מיטיב וחשוב לנו
לאיכות ואריכות ימים. דווקא התרגול והמשמעת שומרים
על החופש לבחור, להתגבש, ללטש, להשלים.

מאוד נהנתי בשיעור אתמול בערב מישהי אומרת
אני רוצה לבוא פעם בשבועיים בערב, לגיוון.
הקבוצה בערב מלאה והקבוצות בבוקר יותר פנויות
אני נאלצת להסביר בהגיונית, היום זה לא מספיק
שהמורה אומרת. אשמח אם תשארי במשבצות הקבועות,
עדיף למחוק את המחשבה הזאת אני מוסיפה מתוך
הכרות עמוקה עם התודעה, היא יכולה לעשות מזה
מטעמים.. סתם רעש ועומס מיותר.
היא נכנסת לשירותים, יוצאת עם חיוך ושואלת
אז למחוק את המחשבה הזאת? אני מחייכת אליה
חושבת שהיא מבינה אותי, כשהיא הולכת
אני שמה לב שהחיוך שלה נשאר קפוא על הפנים,
חסר תנועה.
היא לא באה יותר.
כמובן עדיף לה לא לבוא אם לא בא לה ללמוד.

השיחה הפנימית מעצבת את הפנים שלנו במציאות.

אי אפשר ללמד עדינות. נדיבות. אכפתיות. הקשבה.
הלימוד הוא לא טכני, אפשר לעשות תנועות ותנוחות
וזה חשוב אבל חלקי.
אפשר לאהוב, אי אפשר ללמד את זה.
אפשר בסבלנות שוב ושוב וחשוב חשוב חשוב
לא לקחת אישית
ולסמן את הקווים במציאות שהיא לא תיפול לתחתיות.

אי אפשר ללמד אומץ, כנות, פתיחות, סקרנות,
אפשר לגדל אותם. ביחד.
שיחה יוגית היא אנכית. ביני במציאות לבין איך ומי
שאני רוצה להיות.

מסתכלת על דברים רגילים. מובנים מאליהם
במבט חדש. דברים חרישיים שלנו עם עצמנו.
זאת התבוננות יותר משיחה. זאת ההקשבה עצמה
יותר מ ידע. זה להרגיש את הדברים. (הם כל הזמן אומרים.

הנה כבר יצאה לנו כאן שיחת יוגה
לומדת להיות ערה לחלקים שונים, רצונות וניגודים,
חיכוך פנימי יכול להחליש או לגבש. תלוי מאיפה את באה
ולאן את רוצה להגיע. אני באה מאהבה.

מה שאני רוצה באמת לא נעוץ ברגע זה או אחר
וכל אחד מהרגעים מקרב אותי
או מרחיק.

זאת האמנות להיות פשוט

את צריכה להבין. איפה היית. מה חשבת. מה הרגשת.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להודות. מה עשית.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להצטער ולהתנצל. באמת. בשלמות. בכנות.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להרפות את זה. לשחרר את האנרגיה משם.
לקחת אחריות. זה הכל.

אוהבת את הילד שלך?
כועסת עליו לפעמים?
כשאת כועסת את לא אוהבת אותו?
אחרי כן את אוהבת אותו פחות?

אהבה לא תלויה בנו.
במה שאנחנו עושים. אומרים. חושבים.
ואם כן, היא מתנדנדת. נופלת. נשברת.
ובמילא כזאת, אין בה כוח בשבילך. וברגע,
בהיסח, בטעות, היא מתהפכת שם להיות
משהו רחוק מאוד מאהבה.

מותר לך לכעוס? אפשר שלא? ראוי שלא?
מה זה קשור לאהבה? אהבה לא קשורה.
היא איכות מופלאה. אינסופית. תני לה
לגדל אותך מעל מצבי הרוח שלך.

טוב ורע הם לא קווים מקבילים.
הם לא מוחלטים
הם מתהפכים. הם משלימים.
הם יחסיים להזדהות הרגשית.
כשאת מפסיקה לפחד מעצמך,
לפחד לטעות, להודות, להתמודד,
מפסיקה לפחד מהאפלה שלך,
נולדת חכמה כנה
והיא מזכה אותך בעידון וצניעות.

אדם משלים עם עצמו אחרי
שראה, הכיר וקיבל את כל פניו.
אחדות פנימית
זה לא לחדול להרגיש בושה,
זה לא להתבייש בכך.
בושה. אשמה. חרדה. פחד. לא נעלמים
לגמרי מהחיים
פשוט.אין קונפליקט ביני לביני.
לקחת אחריות. זה הכל.

מודה ועוזב ירוחם. זהו כלל גדול

היופי והשוני


באיזו קלות והתלהבות אנחנו משתפים
במחשבות ובדעות שלנו בכל עניין והזדמנות,
דת ופוליטיקה , עליהם אנחנו ממש
מוכנים לההרג
אבל לדבר על רגשות
זה מביך
אין לזה זמן
זה לא המקום..
אני זוכרת שלא ידעתי מה אני רוצה.
לא ידעתי להגיד מה אני לא יודעת.
לא ידעתי מה אני מרגישה באמת.
לא רציתי להגיד מה אני מרגישה.
לא העזתי לרצות את מה שאני רוצה.
אנחנו מומחים בלהסתיר, לעצב
את הדברים, להדחיק את מה שצריך
להיפתח. נמנעים באדיקות
להודות, לרצות, להיכשל, לטעות. לתת.
לקבל. לשחרר. לסלוח. להיפתח.
אלה תנועות חיים בהן כולנו שותפים
כל אחד איך שהוא. זה השוני. זה היופי
כולנו צריכים ורוצים אותם דברים.

דוגמא

בכביש מרוחק ממקום ישוב, אחד נוסע
הכביש פתוח ורייק בשעות אחר הצהריים. פנצ'ר בגלגל
מגלה שהוא נטול ג'ק.
אין מכונית על הכביש. שומם
השמש שוקעת וחשכה מתחילה לצבוע את התמונה.
במרחק הוא רואה אור ואחר זמן הוא משתכנע שזה בית.
שמזלו שפר.. ובשמחת מוצא מוצא,
הולך אליו לבקש ג'ק

עוד הוא מתקדם, הוא מדמיין שמבקשים ממנו 100 שח
למה לשלם לו? על מה?
מה אי אפשר לעזור לבן אדם שנתקע?
אדם בצרה, לא מושיטים לו יד?
אני הייתי עוזר לו, הייתי מסיע אותו חזרה
עוזר לו להחליף גלגל.

בכלל למה מאה? מה חמישים לא מספיק?
מאיפה הוא מוציא את הסכום הזה?
מה הוא חושב שאני מליונר?
הוא לא מבין שנתקעתי בדרך מכאן לשם
שיש לי עניינים ומחכים לי ..

טוב. אין. נתקעתי אכלתי אותה! ואיזה אנשים..
לא בני אדם ממש..
אני מוכן לתת לחמדן הזה עשרים שח. לא שקל יותר.
גם זה לא מגיע לו.
תראה איזה חרא זה, מתעקש.. מתמקח..
ועוד מוציא אותי קמצן?!

לא מספיק, לא הציע לי קפה או כוס מיים?
ככה התייבשתי שעות על הכביש המחורבן הזה .
כביש מת. אף נפש חיה. אף מכונית. שעות.
עוד אחר כך הלכתי כמה קילומטרים,
איזה סוג בן אדם בוחר לו לגור בשממה כזו
בוודאי מיזנטרופ, שונא אדם.
לא מציע לי טרמפ. רק כסף רואה בעיניים
בצע כסף בשממה. ועוד מתמקח.. מנוול.
אין. אני לא נותן יותר מעשרה שח
מה לא מספיק לו? על מה? למה? מה הוא עשה?
מה כבר ביקשתי?

כשהוא מגיע אל הבית הוא דופק על הדלת
וכשהיא נפתחת, הוא צועק
קח את הג'ק שלך ודחוף אותו .. קמצן אתה בעצמך.

את התודעה יש לאמן. את ההקשבה יש לפתח.
את הכוחות לרסן ולכוון.