יש לך את זה ביותר עדין?

אימון תודעתי
לזהות את הביקורתיות, גלויה או נחבאת, במילים או ביניהן,
בנימה, בגישה. זה תהליך. בהקשבה אנחנו מתבהרים.
עדינות היא איכות מולדת, אם לא חזקים ונקיים מספיק
להגן עליה, היא הופכת מ זכות ל בעיה.
הזדהות רגשית עם המחשבות והכאבים שלנו מעכירה
את התודעה ומפצלת את העולם. אנחנו רוצים להשלים.
העולם זקוק לאנשים רגישים וחזקים
(אדישים ו רגשניים יש מספיק.

חשיבה יוגית רואה את היבטי הקיום מורכבים משלוש איכויות:
צלילות (איזון, אור, הרמוניה)
להיטות (תנועה, סערה, בריאה)
עכירות (תקיעות, חושך, התנגדות)
שילוב בין האיכויות יוצר את מכלול האפשרויות והצבעים.
כל דבר, מצב וגם אנחנו, כוללים את שלושת האיכויות
במינון שונה ומשתנה.
איכות היא תכונה, של תופעה, תנועה ופוטנציאל.
מפת האיכויות, בכל רגע, היא תזכורת צבעונית ליכולת
ומפתח לכוון עצמנו בסמטאות המציאות.
זיהוי האיכויות בי, במצב, ברגע זה, עוזר לכוון ולתאם
בין הכוחות, לשחק איתם. ברקע נושמת השאיפה
לבהירות. מעיין העוצמה.
פיחות בביקורתיות מרחיב ומבהיר את ראיה,
את יכולת ואיכות ההתעמתות בחיים. במציאות.

הביקורת שלך לא אומרת עלי כלום, היא אומרת עליך:
את מבקרת עכשיו. כך גם כשאת אומרת על עצמך.
להבין את זה, זאת התחלה של התעוררות.
הביקורת, המילים, פוגעות רק אם יש בהן אמת
(שקשה לי להכיל או עדיין לא רואה)
לא נותנת לאמת להעליב אותי, פותחת לה,
נותנת לה לפתוח בי.
כך וככה אמרת, אפגע רק אם אני בעצמי חושבת כך
או אם יש בקיומי צורך באישור המבט מבחוץ.
אם הכל בסדר ביני לביני, אז אמרת, זה שלך,
אני לא לוקחת פנימה את העלבון וגם לא כועסת עליך.
אמרת. אנשים כל הזמן אומרים דברים. נכון לאנכון,
התכוונת או לא, זה לא חשוב באמת כמו אם יש בזה
משהו מועיל בשבילי. (תמיד רק חיובי.

אמונה מוחלטת במחשבות שלנו, עיוורת.
קשה לתפוס שהמחשבות הן לא אנחנו.
הן חושבות אותנו. הן מסתירות לנו. הן לא ה אמת.
יותר קל ואפשר להבין שאחיזה בסבל: כאב, כעס, אשמה,,
לא מולידה טוב.
אז מה אם את ״צודקת״ (זה כלכך נמוך ובודד.
הכל זורם ומשתנה רק אנחנו תוקעים את עצמנו
בתוך הסבל. (לא בכוונה, זה מה שלמדנו, זאת השפה)

מררה היא מררה. היא לא שלנו
ואנחנו לא באמת רוצים להתעטף ולהתמלא בה.
היה רגע חלש, עקום, כזה או אחר,
לא צריך להנציח אותו בספרי ההיסטוריה.
צומחים ממנו.
לא צריך להאמין ולדבוק בכל מחשבה,
הן רק תנודות של התודעה,
בוחרים.

יותר נוח למלמל ולמחזר את המררה
מאשר לפעול במציאות.
יותר קל לדבר על מישהו, מאשר אליו.
יותר קל להרוס מלבנות.
יותר קל ללכת מלבוא.
יותר קל לסגור מלפתוח.
או שזה רק נראה כך כי רגילים.

כמה שנבקר פחות את עצמנו ואחד את השני,
בלי בסדר/לא-בסדר), נוכל לראות יותר
ולהיות נדיבים. עדינות היא עוצמה לא חולשה.

שיחת יוגה 134#

אחרי ישיבה שקטה לפני תרגול פיסי אני שואלת
רוצים לעשות שיחת יוגה קטנה?
הנוכחים בחדר שותקים. מישהי אומרת
׳אני לא. אבל מה זה שיחת יוגה.׳
חשוב מאוד לתאם את התדר בשיחה,
כל מילה עלולה לפגוע, כל נימה להישמע
צורמת, במרחב ציבורי הנימוס שומר עלינו,
״בין זרים יש להלך כמו על ביצים״..
אנחנו זקוקים להקשבה עמוקה כדי להרגיש
איפה מי שמימול נמצא ואיך הוא בא.

זאת שאלה נהדרת באמת, מה זאת שיחת יוגה?
כולם שותקים. זה לא שיש תשובה נכונה
אני מעודדת. מישהי מחייכת ואומרת
׳כאן ועכשיו, להגיד מה שבא לי.׳
הנה. זה כאן ועכשיו מתחיל. קודם כל לשאול
מה שלא יודעים. זאת השאיפה לדעת ולהבין.
לדבר על הדברים מאיפה שאת, כדי להרחיב מבט.
אבל זה לא : מה שבא לי.

לא תמיד בא לי לצאת מהבית, לבוא לתרגל,
לפעמים בא לי להמשיך את השיחה הבטלה
כשאני יושבת לתרגל השקטת תנודות התודעה.
בא לי להשוות עם זאת על המזרון לידי. בא לי לדלג
על התנוחה, בא לי לבקר, להתבעס ולהתלונן.
לא בא לי להתאפק לגרד, להקפיד על תזונה והרגלים,
להתמיד,
לתת את כל כולי.
אנחנו כאן לא בגלל שבא לנו כרגע, זאת תוספת
מלבבת, אנחנו כאן כי הבנו שזה מיטיב וחשוב לנו
לאיכות ואריכות ימים. דווקא התרגול והמשמעת שומרים
על החופש לבחור, להתגבש, ללטש, להשלים.

מאוד נהנתי בשיעור אתמול בערב מישהי אומרת
אני רוצה לבוא פעם בשבועיים בערב, לגיוון.
הקבוצה בערב מלאה והקבוצות בבוקר יותר פנויות
אני נאלצת להסביר בהגיונית, היום זה לא מספיק
שהמורה אומרת. אשמח אם תשארי במשבצות הקבועות,
עדיף למחוק את המחשבה הזאת אני מוסיפה מתוך
הכרות עמוקה עם התודעה, היא יכולה לעשות מזה
מטעמים.. סתם רעש ועומס מיותר.
היא נכנסת לשירותים, יוצאת עם חיוך ושואלת
אז למחוק את המחשבה הזאת? אני מחייכת אליה
חושבת שהיא מבינה אותי, כשהיא הולכת
אני שמה לב שהחיוך שלה נשאר קפוא על הפנים,
חסר תנועה.
היא לא באה יותר.
כמובן עדיף לה לא לבוא אם לא בא לה ללמוד.

השיחה הפנימית מעצבת את הפנים שלנו במציאות.

אי אפשר ללמד עדינות. נדיבות. אכפתיות. הקשבה.
הלימוד הוא לא טכני, אפשר לעשות תנועות ותנוחות
וזה חשוב אבל חלקי.
אפשר לאהוב, אי אפשר ללמד את זה.
אפשר בסבלנות שוב ושוב וחשוב חשוב חשוב
לא לקחת אישית
ולסמן את הקווים במציאות שהיא לא תיפול לתחתיות.

אי אפשר ללמד אומץ, כנות, פתיחות, סקרנות,
אפשר לגדל אותם. ביחד.
שיחה יוגית היא אנכית. ביני במציאות לבין איך ומי
שאני רוצה להיות.

מסתכלת על דברים רגילים. מובנים מאליהם
במבט חדש. דברים חרישיים שלנו עם עצמנו.
זאת התבוננות יותר משיחה. זאת ההקשבה עצמה
יותר מ ידע. זה להרגיש את הדברים. (הם כל הזמן אומרים.

הנה כבר יצאה לנו כאן שיחת יוגה
לומדת להיות ערה לחלקים שונים, רצונות וניגודים,
חיכוך פנימי יכול להחליש או לגבש. תלוי מאיפה את באה
ולאן את רוצה להגיע. אני באה מאהבה.

מה שאני רוצה באמת לא נעוץ ברגע זה או אחר
וכל אחד מהרגעים מקרב אותי
או מרחיק.

מאיבוד למציאה בחמישה צעדים

קובלר מזמן מיפתה את התהליך
אצל חולים סופניים, הוא קורה היום
במשברי החיים שכולנו חווים בתקופה זאת.
התהליך מורכב מחמישה שלבים:
הכחשה. כעס. מיקוח. דיכאון. קבלה.
חווים את השלבים האלה גם בלי להכיר או
לדעת אותם. תהליך טבעי של הנפש והאישיות
להשלים עם המציאות, לצמוח מתוכה
ולהתחדש.
הכחשה: בהתחלה מסרבים לראות. להאמין.
פשוט, עם הכלים שברשותנו, לא יכולים להבין.
כשמבינים, כי זאת המציאות (כמה זמן אפשר
להתנגד לה, היא עומדת עירומה מולך, כבר
אי אפשר להמשיך להעמיד פנים שזה לא קורה.
כעס: מתפרץ, חסר שליטה. מידתו כמידת השבר
ואי אפשר להסתיר. גם לא רוצים. רוצים לרוץ ברחובות
ולזעוק. נפל. נשבר. נקרע. כואב לי.
המצוקה רוצה לצאת החוצה, היא חנוקה בפנים.
רוצה להתחלק, לא יכולה להחזיק את זה לבד.
בבכי וזעקה מפרקים לחתיכות, שתוכלי להכניס
פנימה לאט לאט לעכל כל מה שצריך.
(כיבוש והסתרה אינם פיתרון לאורך הזמן)
אם אין מי שומר צעדייך ומבין לליבך, נולדת בדידות גדולה.
לבד בעולם עם הכאב. נוצרת מחיצה בינך לבין העולם.
(תרגעי. זה זמני.)
מיקוח: אומדת מה קרה ומה האפשרויות.
מנסה להקטין, למזער את הפגיעה.נזק. לתקן.
מתווכחת ומתמקחת נלחמת בעצמך, במציאות,
משחקת ב לדחות את הקץ.
דיכאון: התהליך מעייף.מפחיד. את מתכנסת פנימה,
בתנוחה הזאת הדיכאון מוצא אותך. את כבר הרפֿת.
הכעס התיש אותך. רובצת לבד מול השבר.
קבלה: כאן, בסוף העולם פתאום ברגע בהיר,
את מתעוררת ומבינה שאם לא תשלימי עם מה שקרה,
לא יקרה שום דבר אחר. כוח חיים מרים אותך
או מסמן לך שביל או מדרגה להתחיל

אין קיצורי דרך ואי אפשר באמת לזרז,
יש לדברים את הקצב שלהם, היי סבלנית.
יוגה מועילה ותומכת בכל שלבי התהליך.
כדאי שתהיי רכה עם עצמך. את יכולה.
כדאי מאוד לא להיתקע באמצע.
כל שלב מוביל החוצה לריפוי, יכול גם להיות
מלכודת. (אין שם דבש.
בואי. תתקדמי. לאט לאט. עכשיו

זמנים חדשים קורים אנחנו נקראים לצאת
מהמקומות הצרים, לפתוח את הגישה שלנו.
במפגש אותנטי עם אתגרי המציאות, יש תחושה
של עוצמה וסיפוק.
האתגרים דורשים מאיתנו לדעת את עצמנו,
כדי להתמודד ב דרך חדשה של חשיבה, תגובה
ופעולה. מאלצים אותנו להשתנות, להתרחב
ומזכים אותנו במימוש הזכות ליופי ולחלום.
להוליד יצירתיות ממעטפת הקיום שלנו
כל רגע ורגע.

כמה מילים להבהיר צללים

מאשימה אחרים או את עצמך, במרחק מספק את נוכחת
שזה לא משנה. אשמה, בשני הכיוונים היא פיצול בינך לבינך.
את לא לוקחת אחריות על משהו בך.
ככל שהפיצול גדול כך הכשל להכיל.
השלם מוליד מלחמה בין הצדדים.
אי אפשר לקנות רק עם ׳פאלי׳ יש גם ׳עץ׳ למטבע.
פיצול הוא רק סוג של הגנה מכאב.

יש את הצד שאת אוהבת והצד השני שאת לא.
הצד השני בך אפל. צריך לשנות אותו
משופט למצדד. מחסר לנוכח. מנחבא לקיים. מאוחז למשחרר.
את לומדת להתרחב להכיל.
בעצם את לא רוצה לוותר על אף אחד מהחלקים שלך.
פשוט.
הניכור וההתנגדות להודות, מצלילים ומאפילים בפנים.
(קצת מביך, החלקים העיוורים שוכחים שהם נראים.

תמיד מעדיפים צד וזה שבצל, שלא מועדף, הולך ומאפיל.
מחפש תשומת לב אחרת.
את רוצה להיות בעלת בית אחראית, על שניהם.
מתחילה בלהסכים לו להיות.
בטבעיות הם מתאזנים כשאת מתקרבת לעצמך.

לא קל להחליף שפה ולכן מתרגלים שוב ושוב
להרחיב את המבט. במציאות
לא מעדיפה, מקבלת.
לא שופטת, מסתכלת.
לא מגיבה, מקשיבה.
לא נופלת, מחבקת.
הקיום נעשה רחום יותר. הנשימה חיונית ומתעמקת.

אנחנו נושמים שמינית מהאפשרות. הסטטיסטיקה אומרת.
כלומר אין מספיק חמצן למערכות לתפקד במיטיבן.
התנועה לא מגיעה לשרירים העמוקים ולאיברים הפנימיים.
נשימה רדודה משפיעה על איכות החשיבה ועל מצבי הרוח.
בנשימה מלאה
בטן משחררת את הכעס. לב זוכר להיפתח אחרי שנסגר.
ריאות נושמות את העצב החוצה. כליות לא אוחזות בפחד.
כיס המרה נקי מאשמה..

מודעות היא מבט רחב, זאת אהבה.
היא מסתכלת על היופי הקיים ושוכחת את שפת החיים.
כשמאחים את הפיצול, נולדת הכרת תודה.
שתי השפות משתלבות ונארגות אחת בשניה,
תומכות ומזינות אחת את השניה.
מציאות ודמיון. קיר וחלון. נהר ושמיים.
החיים הופכים ממלחמה לאמנות.
ממילים לריקוד.
אהבה
והיא מסתכלת על היופי הקיים ושוכחת את עצמה שם.

זאת האמנות להיות פשוט

את צריכה להבין. איפה היית. מה חשבת. מה הרגשת.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להודות. מה עשית.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להצטער ולהתנצל. באמת. בשלמות. בכנות.
לקחת על זה אחריות.זה הכל.
את צריכה להרפות את זה. לשחרר את האנרגיה משם.
לקחת אחריות. זה הכל.

אוהבת את הילד שלך?
כועסת עליו לפעמים?
כשאת כועסת את לא אוהבת אותו?
אחרי כן את אוהבת אותו פחות?

אהבה לא תלויה בנו.
במה שאנחנו עושים. אומרים. חושבים.
ואם כן, היא מתנדנדת. נופלת. נשברת.
ובמילא כזאת, אין בה כוח בשבילך. וברגע,
בהיסח, בטעות, היא מתהפכת שם להיות
משהו רחוק מאוד מאהבה.

מותר לך לכעוס? אפשר שלא? ראוי שלא?
מה זה קשור לאהבה? אהבה לא קשורה.
היא איכות מופלאה. אינסופית. תני לה
לגדל אותך מעל מצבי הרוח שלך.

טוב ורע הם לא קווים מקבילים.
הם לא מוחלטים
הם מתהפכים. הם משלימים.
הם יחסיים להזדהות הרגשית.
כשאת מפסיקה לפחד מעצמך,
לפחד לטעות, להודות, להתמודד,
מפסיקה לפחד מהאפלה שלך,
נולדת חכמה כנה
והיא מזכה אותך בעידון וצניעות.

אדם משלים עם עצמו אחרי
שראה, הכיר וקיבל את כל פניו.
אחדות פנימית
זה לא לחדול להרגיש בושה,
זה לא להתבייש בכך.
בושה. אשמה. חרדה. פחד. לא נעלמים
לגמרי מהחיים
פשוט.אין קונפליקט ביני לביני.
לקחת אחריות. זה הכל.

מודה ועוזב ירוחם. זהו כלל גדול

מה טוב ומה נעים

חזרתי מהמסע הביתה. לשגרה. מתרוקנת משם
מתמלאת כאן במה שיש. במה שאין. בודקת בזהירות
גבולות חדשים, כיוונים, תשובות, נשמרת ממי
שהיתי קודם, להביא חידוש למציאות. קרו דברים,
מציאות אחרת נגעה בי. עם חוט פרום רוקמת
זמן חדש, הדברים שאנחנו פורמים ממשיכים איתנו.
תרגלתי חופש, תנועות עצמאיות מאשמה ומבטים,
פרידות לא מכאיבות ולא מחסירות. תרגלתי
חברויות חדשות, בלי געגועים בלי השוואות,
אמת עירומה ביחסים, שביעות רצון מעצמי
וממי שאיתי ומהדברים כמו שהם.
אין טוב או רע מוחלטים, הם מתחלפים
ומתהפכים. הכל מבקש תשומת לב.
יש מרווח
בין כאן לשם, בין ללכת ולחזור. להתקרב ולהתרחק.
הרגשתי סינכרון, נשמתי חלום, העזתי לצאת
מהקוים הבטוחים. לא לראשונה אבל כן,
זה נעשה יותר קשה, יותר מפחיד, עם השנים
וההרגלים ועדיין, בתוך הרצף של כל מה
שמתקיים, קצת הרפתקאות וסיכונים
הם חלק אחראי על החיים שבחיים.
כבוד עמוק לחידת החיים החזיר אותי
מלאת מרץ ושלוות נפש מעבר להבנה
עמוקה מהקונפליקט

כמה טוב לחזור הביתה למה שאוהבים

שיעורים אישיים וקבוצתיים
גוף ושקט חוטים של יוגה
במרכז תל אביב
מוזמנים באהבה

הודו. בקצה המסע.

נסעתי לחיות רגע במקום אחר, לא לשתוק ולא להתבודד. שלושה שבועות זה המינימום של רגע להיות. לא היה יעד מסוים, פשוט להיות במקום אחר, אווירה, קצב, נוף, שכנים, דעות, מחשבות, הרגלים. במזג קיצי. בהודו הייתי מאוהבת, שנים הרבה כבר לא. יש לה את הייחוד שלה אבל לא עדיפות, ושוב היא הוכיחה עצמה. מקבלת ומאפשרת להיות פשוט עצמך ולשחק בחיים אחרים. היא גם מתאימה בחשיבה הכלכלית. חופש, לא לחשוב על כסף, פרנסה, שיווק, יוקר, חשבונות, מוצרים, צריכה, כלום מאלה לא רלוונטי כאן.
שלושה שבועות הן זמן מספיק להכיר קצת את הסביבה הקרובה, לא רציתי להיות עסוקה בנסיעות ובעניינים.. רציתי וקרה. מצאתי כפר קטן שקט, מתאים בדיוק ובמידה. בטיולים רגליים מצאתי נקודות חן, הכרתי את השכנים, שבילים וקיצורי דרך. מכוניות בודדות חולפות בו כמעט רק אופנועים. רוכבים רגוע כאן אף אחד לא בלחץ ולא ממהר. הצפצופים בכביש לא נשמעים כעוסים. ברחוב כולם מחייכים לשלום לא כמו בתל אביב. אחרי כמה ימים מפסיקים להשוות, מתמזגים עם מה שיש. נעימה התחושה של נמצאות. לא בדרך למקום אחר.
ראיתי כאן את השמש שוקעת כל יום כמעט בלי להחסיר. לא היה יום דומה לשני. התאהבתי בים בזכות הפער הגדול בין הגאות לשפל, נוכחתי בהרבה פנים שלו, במצבי רוח שונים. קודר. סוער. מלטף. קריר. חמים (!) מצטבע ומתקשט בצבעים מרהיבים
ובקולות שהוא עושה, מפתה, נאנח, גונח, נסער, לא תמיד מחייך ומזמין אבל מי כן?
הכפר הקטן נשען יותר ויותר על אירוח ועדיין לא מרגיש תעשיה. נשמר לעצמו בפשטות שלווה ונעימה. היא מחלחלת פנימה. מרככת את האחיזה והמסגרת, מאפשרת להוריד הילוך והגנות. לפזר מתחים. טרדות. לנקות את הראש. את הלב. פשוט להיות. הקיום עצמו מקבל יותר משמעות. הזמן חי. כאן ועכשיו נושמים.
טיילתי ביער, קראתי ספרים, שחיתי וציירתי, תרגלתי וכתבתי, פגשתי אנשים וחברים חדשים. קורה כאן והשיחות מתרוממות או מתעמקות בקלילות טבעית וגם ממש לא צריך, הנהון וחיוך לא זקוקים לתרגום.
לאט לאט מתרחקת משם מתמלאת בכאן. נושרים הרגלים והכרחים מהשגרה, מתחברת לזמן פנימי, מתי לאכול, מה ואיפה בא לי עכשיו? מתי לישון, לקום, לשחות, לקרוא, בלי מחוייבות לאיש ולדבר, המחוגים קשובים לקצב שלך. חופש מהזמן.
חופש חיוני. לצאת מהרגיל, מוכר, צפוי, ידוע מראש, מובן מאליו, ולהמציא את עצמך. כל יום, כל רגע מחדש. בלי להתמלא מאחרים, בלי להישכח במסכים ורשתות. אחרי כמעט שבועיים, ערה לתחושת סינכרון, מרגישה תיאום ביני לבין הסביבה. בלי מאמצים, תכנונים, צרימות, מה שצריך לקרות קורה. איך שצריך, לא מסבירה, מרגישה את זה בגוף. לאט לאט מתפשטת. מתבהרת. שוכחת קיפולים ושוליים. משהו מתחדש בי לקראת מפגש חדש, סקרנות ודמיון מתעוררים לאינסוף סיפורי חיים ואפשרויות. בפשטות מכבדת את המרחב והשונות של האחר, הנדיבות טבעית.
כאן אף אחד לא משתמש בנייד בציבור ולכולם יש. (שלי צלצל פתאום יום אחד וזה היה ממש מביך.
במנוחה אמיתית, בפשטות, נמצאים יותר. זאת התחושה הכי מרפאת שיש. מרגישים חוויה של זרימה ותיאום עם היקום, פחות את החציצה ונפרדות, זה קורה בטבעיות. פשטות הקיום טבול בטבע והשקט, מבהירים את המבט, מרגישה אחת עם העולם. עם החיים. מתמלאת אהבה, כאילו אין פחד ורוע. כבר ארוך, רק רציתי עוד להגיד ממש נעים לחיות בתוך רחם המציאות הזאת.
כשאני חוזרת, חוצים את המסך ונפגשים.

דרך הדברים הגבוהים, קו הופך לעיגול

יש לך בירה שואל האיש מאחוריי את המארח. כן. איזו? קינגפישר. או לא. יש לך קלסברג? אין בעיה. רגע. הוא עולה על האופניים חוזר אחרי כמה רגעים עם שני ארגזי בירה. פותח אחד קר ומכניס למקרר את השאר. כן. מה תרצו לאכול הוא מחייך. זאת הודו. היא מתחילה להשתנות אבל עדיין.
אני יכולה לעשות גלגלון בחוף בלי לקרוא לזה בשם ובלי להסביר את החשיבות והתועלת לגוף ולנפש. קלילות, שמחה ונמרצות, זה מה שקורה במציאות. אני יכולה לשבת בשקט בלי לקרוא לזה מדיטציה ולשתוק בלי לקרוא לזה ויפסנה. מושגים ושמות, פילוסופיות ודרכים, אוסף דימויים מקובלים, מוטעים, חסרי חיים. האגו אוהב ידע. זה פספוס בכל השפות.
תרגול קבוע מרווה את החיים בשאר רוח ואהבה. כיווץ, צחיחות ועייפות החומר, כבר נוכחנו בתוצאות המתח והעומס. בשבילי זה שאני חזקה וגמישה היום יותר מאשר לפני שלושים שנה אומר הכל. ואם את יודעת שיוגה היא לא רק אימון גופני, הכל הופך מקו לעיגול. אחכ נדבר על סיבולת וסבלנות, יש זמן, נגיע עד ליציבות ושקט. השקט העמוק שמתוכו נולדים, בדרך יש עוד לא מעט דברים גבוהים להשיג.
אנחנו חיים דרך מראות הלב. כאן. והמרחק משם, השינוי, התנועה, המרחב, משפיעים על המחשבות בלי שאת מתכוונת, דברים אחרים נחשבים, המילים נהפכות ל היות. פחות הוא יותר. ההבנה קיומית. פתאום את שמה לב, בדרך בין הסחת הדעת למבט רחב, נפרמת עוד קצת. תוך כדי שגרה, כל הזמן שאלת למה הוא כזה, ממרחק את מתקרבת ושואלת למה אני כזאת. ההיפוך מרחיב ומאפשר.
אחרכך את צריכה לסלוח למי שלא יכול לסלוח. לך. לעצמו. קודם תאכלי משהו. הי פעם אמרה לי היחס אל אדם אומר משהו גם על העולם לא רק על האדם. אהבה גדולה. יש לה מבטים עם כנפיים.
כשאת מתקרבת לעצמך את נפתרת מעצמך בעצם את פורמת את המקומות שהסתבכו, שנקרעו, זה לא מסובך כמו שזה נשמע. אם מבינים שההזדהות הרגשית היא המפתח לסיבוכים כולם, מוצאים גם את הכלי לשבור את החשיבות העצמית שהיא הסיבה או התוצאה או פתאום את יכולה לראות את העולם בלי אשמה משום כיוון. רווח נקי. לא משנה במה אוחזים. מפתח קסמים מתאים לכל אחד בנסיבות שלו.
חלוקת הזבל טבעית כאן את האורגני מחזירים לאדמה, את הניירת שורפים, מהפלסטיק, נשבר הלב, מרגישים כאן את חוסר האונים מול החומר הזה. שלא לדבר על שתיה מתוך בקבוקים, מים בלי חיים. אי אפשר לדבר על מה שאי אפשר לדבר גם לא צריך. וזה. כל היופי. השאלה האם אני יכולה לאהוב אדם אחד עם כל האנשים שבתוכי העירה אותי. כשמדברים על משהו מועיל הכנפיים נשברות.

לב המסע. מפגשים. התבהרות. חופש פנימי

על שפת המים, מסעדה מקומית משובחת, אין הרבה אפשרויות כאן בכפר. במרחק שולחן ממני יושבת צרפתיה, אני מבינה מחילופי הדברים בינה לבין המלצר. את כאן לכתוב ספר היא שואלת, אפשר גם, אני מהנהנת אליה, ספר על חוויה רוחנית? מהנהנת שוב. אחד היתרונות בטיול לבד, מפגשים עם אנשים יותר נגישים, קסם החיים מזמנים לנו, כשנותנים להם להוביל. קלודין. פנסיונרית היום, אחרי החוויה שלה השקיעה בעצמה בטיפולים ותהליכים לפתוח ולנקות כל מה שצריך. עכשיו באה לכאן לכתוב ספר על המסע שלה.
לוקח לאור הרבה זמן להיות מילים היא אומרת, אני מהנהנת בהסכמה. אנשים שלא חוו בעצמם, הלא ידוע מעורר בהם פחד, התנגדות או קינאה. היא אומרת. יש טעם שאכתוב את הספר שלי? תוהה ביני לביני מחייכת, דמייני פרח מחליט לא לפרוח כי יש עוד כמוהו בשדה. בין השולחנות על שפת המים בכפר בדרום הודו, השיחה נפתחת בטבעיות בלי הכנות והקדמות אנחנו צוללות למפגש מתוך הסתכלות בעומק העיניים בלי למצמץ, כל אחת של עצמה. עכשיו, שאין בו מחיצות, מדלג על תחושת זרות, בכנות מרגש את שתינו. אחר כך, בתורי, אני מספרת והיא קשובה, נועצת שאלה או שתיים וכשהתמונה כבר די מול העיניים, את לא צריכה את האנרגיה הזאת סביבך. לכי משם! היא אומרת בקול תקיף וממהרת להוסיף שאינה אוהבת להתערב אבל היא רואה את ההקשר התרבותי יהודי שלא פרמתי, את היכולת לשאת סבל וכאב במידה מוגזמת. הקורבנות ותחושת האשם ארוגה בי בתרבות. אני רואה מה היא אומרת, המבט שלי תמיד נמדד ונמשך אל המקור. לא לסמפטומים; גנים, תרבות, סביבה. התהליך הרוחני הוא חדירה לשורשים, תהליך פתיחה וחשיפה של החומרים מהם את עשויה תחת קורת גג של המופלא. התהליך מעצים את הרגישות ועדינות שלך אני אומרת היא מהנהנת. יכול להיות מסוכן בין אנשים ביומיום היא מוסיפה אני נרעדת. מרגש להכיר ולפגוש מישהי שהרחיבה עד השקט בעצמה. בלי אגו בתפקיד מורה או מטפלת אומרת פשוט וגלוי מה שהיא חושבת. כך אני אוהבת. את חייבת להציל את עצמך וזה בדיוק העניין, אני לא זקוקה להצלה אבל, המציאות כן. היא טובעת בכאב מיותר, פחד מוצדק, וחוסר חסר סיכוי. אנשים שכחו את החלום. הפכו עצמם לסוד. אני כאן לתת. יש לי מה. זה לא שלי. זה הרצון היחיד באמת. המספק אותי. אני לא יכולה ללכת מהמציאות, לפעמים יש רצון כזה בגלל מה שקורה לה אבל לא באמת. אני עומדת מולה. בתוכה. אין לאן לברוח. אין לי מה להסתיר. האמת חיה.
מעולם לא פחדתי מהמוות. מחצית חיי שרויה בתרגול והתבוננות בהימצאות כאן ועכשיו, מודה לא הסתכלתי קדימה. חייתי חיים מלאים ושלמים. קרה לי המופלא. השכלתי לעשות ממנו דבר ממשי במציאות. ובמציאות גם קרה שבר שלא יכולתי למצוא במראה. אני והמציאות אחת, לא שתיים. החיים הם מה שכיוונתי ומה שקרה לי ביחד, הם אני.
האם חשוב לי להשאיר את הסיפור?! מרגישה שהצורך לספר את הסיפור אינו מושכל, אינו למען אישור או נראות. בא מתוך מחוייבות פנימית, הרצון לשתף את העולם הוא בילט-אין בחוויה. ויש בי ילדה קטנה שמרגישה שזה ה״עונש״ שהיא יכולה. לא לספר. כי זאת מתנה יקרה.
בלי קשר לסיפורים חיות ואהבה אינסופית פועמות בי. להעיר, לתת, להועיל, להאיר, לתמוך, ליצור, לחבק, לבעוט, כל מה שצריך.
יש כאן סיפור. הוא לא שלי, מחקתי עצמי מספיק לדעת. בעולם שכאב מעורר אלימות, אמונה בטוב נראת מופרכת, סבלנות נחשדת עליבות, עדינות נראת חולשה, חולשה מעוררת דחיה, רגישות לא מוערכת, סליחה מתקבלת כהזדקקות, אני עצמי לא רוצה לחיות.
את יודעת מה אני חושבת, קלודין אומרת, היא עברה לשבת בשולחן איתי, כל זה קרה כי את צריכה ללמוד להתעלם לגמרי ממה שאחרים אומרים. מעולם לא טרחתי בהסברים אני מודה בפנייה, היו לי דברים יותר חשובים לעסוק בהם בדרך קרובים רחקו בלי כוונה לשוב. מעדיפים שאמות מלהיפגש. לספק אותם?!
כולנו מחוברים ביחד. אף אחד לא חייב לי אישית כלום ואף אחד לא יכול מעבר למה שהוא מרשה לעצמו.
את האפלה אני מבינה כחוויה משלימה לחוויה של האור. רק דרך המחוזות האפלים השגתי את הבהירות, העוצמה והיכולת לבטא במילים. רק בזכות שני הקצוות הצלחתי להשלים את התמונה. בעדינות שהישגתי, לא אסכים לעולם לראות בה חולשה או טעות. אני מעדיפה למות:))
אני בעצמי שבעת רצון. נסעתי להודו לרגע להסתכל מבחוץ ולבדוק מבפנים. לחזק את הרצון להמשיך, לנקות את העלבון והבגידה שיינקתי פנימה בגרגרנות.
הפתיחות והמוכנות של קלודין שלפו ממני את הסיפור וחשבתי לעצמי עכשיו הו ממש יובך אבל זאת אני והמציאות. אנחנו משלימות. שברים של השלם, אהבת אמת מצדיקה. הייתי צריכה ללכת משם כדי להגיד, היא מחייכת.