את ה אנ י אנחנו

מה שהיה ומה שעוצר אותנו
המציאות רוטטת סביב
אנחנו מי שאנחנו
מצאתי את עצמי וככל שחיפשתי
בעצמי מצאתי את האחרים
וככל שחיפשתי, מצאתי בהם
את עצמי. ליבת הקיום אחת
הננו כפי שאנחנו עכשיו

עכשיו הוא המקום של הזמן.
איך לקחת את ה יש למקום
טוב יותר, זאת השאלה.
בשער המבוכה אין את מי לשאול
איך צולחים את הנהר.
מסתכלת בעצמי במראות
היקום מתקשר איתנו ומגיב
אלינו אישית.
תהליכים גלויים ונסתרים
נפרמים ונרקמים סביבנו
בנו, בפעימה אחת

גלשתי, גלשנו מעבר למה
שנחוץ במילים.
החולף הזה ארוך ומורכב,
מגשרת כאן בצעדים קטנים
מחפשת מה מעיר את הלב
במקום הזה של הזמן. הרוח
מחבקת אותי לבל אתפזר,
מהו החלום אם לא הדרך
היחידה לחיות.

רישומי אור

האור לא אישי, האפלה כן.
השמחה אינה אישית, הכעס כן
בהירות אינה אישית, הסתרה כן
האסון לא אישי, האחריות כן
האמת אינה אישית, הקבלה כן
הצער אינו אישי, הסליחה כן
חיבור לא אישי, הניתוק כן
אהבה לא אישית, הקירבה כן
הטבע אינו אישי, הטיול כן
החיים לא אישיים, הצעדים כן
הצדק אינו אישי, החוויות כן
התוצאות אינן אישיות, הכוונה כן

אי ירוק בים

מה יותר חשוב לך
לאהוב או להיות נאהבת?
לי חשוב יותר לאהוב.
זאת חוויה, פעולה שלי
זאת האווירה והשיחה בי.

שמחה מאוד כשהפתיחה הדדית
הרגש שופע ומעשיר כפליים.

האהבה לא תלויה באחרים
במה שקורה, במה שאומרים,
היא באחריותי שוטפת
את כל המחשבות.
זה הופך להרגל, לטבע שלי.

מתחת לכל המילים והצורות
אהבה היא כוח על.
השמש מאירה לכולם
לא בוחרת לא מבקרת

כזאת אהבה רחבה
אני מתכוונת
לקיום.
מעבר לאישי

אהבה יום ולילה ויום

תודעה צרה,
המיינד הקולקטיבי
מסובך עם עצמו,
מאמין בסבל וקושי
לא אוהב את עצמו.

המהות הפנימית
שלווה ונעימה מטבעה
נושמת אהבה וחמלה

הרחבת התודעה היא תהליך
להבין שאני גם וגם.
המהות מראה ומזכירה לי
מה שקורה במציאות
הוא לא אישי, לא שלי
ולא תלוי רק בי,
אני חלקיק במכלול
אני ביטוי למשהו גדול יותר

אין לי מושכות, לא שרביט,
אני לומדת, מראה, מהדהדת,
מושפעת ומשפיעה, בתוך הכל
אין שריון מספיק כדי להגן עלי
מפני המציאות

אני מה שקורה לי במציאות.
בתוך
הכאוס, השינויים, הבלבול, הפחד,
בתוך כל זה אני נושמת,
בתנוחה ״יציבה ונינוחה״
מרחיבה, מכוונת,
מוכנה להתמודדות
בלי מתח, לדייק ולחזק.

מחברת את החלקים למכלול
מאחדת בין ובתוך המשתנים הרבים,
מתרגלת
לרווח, לפתוח, להרפות, לשחרר
בתוך מה שקורה
סביבי
בתוכי
להטיב ולהקל על הקיום שלי
שלנו
המהות נושמת אהבה וחמלה
זה טיבעה
אין בה אני/אתה.
אנחנו מתרגלים נשימה
מתחברים למהות הקיום

פנימה החוצה אהבה
זה התרגול הנכון היום
ל נ ש ו ם פנימה והחוצה
א ה ב ה

זה האופן בו נראים הדברים

עומד לך בגרון הר
בפסגת ההר געגוע לא מוכר
אתה עומד מולו.
בשדה הדברים המידיים
החיים שואבים נחמה
מהמוכר, מרמזי וודאות,
מהמצוי ב יש.
הר הוא משהו שאין לנו.

נתיב מזמין את הרוח לצעוד
ולטפס בסקרנות למה שעתיד
להתרחש.
הר מבקש לחיות דרכך
הדרך משייפת אותך
אתה לומד לשמוט ולהסיר.

פסגה שלא הולידה בך
השתוקקות רעננה מעבר לעצמך
היא לא הפסגה שלך.
הר שהוליד בך התמודדות אמיצה
לעמוד מולו, בכל המקומות,
הוא ההר שלך.

אתה עומד בו. הוא לא עומד
בדרכך, הוא הדרך אליך.
הר אוסף אליו את כל הצעדים
שעשית, המקומות בהם היית,
יש בו חלון משקיף פנימה אל נוף
ומראה תלויה על הקיר.
זה האופן בו נראים הדברים

עלים נסתרים

במבט אחד ניתן לומר
כי מידת הכבוד של כל אינדיבידואל
מתבטאת בדיוק כפי שהיא.
ישנו כבוד המתבטא בהופעה חיצונית
ישנו כבוד מתבטא בהבעה שלווה
ישנו כבוד בחיסכון במילים
ישנו כבוד בגינונים מושלמים
ישנו כבוד בהתנהגות רצינית
וישנו כבוד ביכולת הבחנה עמוקה
ופרספקטיבה בהירה.
כל אלה משתקפים על פני השטח
אולם בסופו של דבר
כולם מבוססים על פשטות חשיבה
וניקיון הרוח.

פתיחת שערים

פנה היום והלך
השמש נעלמה מהתמונה
עננים דקים הרשימו את השמים
כולם כולנו רוצים טוב, אמרתי,
כל אחד אחרת.
ציפורים התארגנו לקראת לילה בחצר.
אומרים שהעולם נברא במאמר פה
עכשיו, בגלל שלא שמנו לב
המילים מפרקות אותו בכותרות
הורסות אותו באותיות קטנות.
ישבנו על הגג בין מגדלים ומנופים מזדקרים
שתקנו. בריזה קלה ליטפה לנו את הפנים
בשקט משהו נפתח והתרכך בי
הודתי בקול
אחר כך אמרתי
אימג׳ין.
העולם לא בנוי עדיין לשיחה חדשה
מתחילים ב לדמיין.
השערים נפתחים.

הזדהות ופתח

אנחנו צריכים ללמוד לשחרר
את המשקעים מתוכנו
התת מודע שלנו מלא רגשות שליליים
הם מאפילים את הקיום.
לא מאפשרים קשב, דיאלוג, כבוד הדדי
הגישה נעשת צרה, המבט מחשיך
העולם נעשה דחוק, האמון מתערער,
הכל נפיץ. מתפרד
אנחנו צריכים ללמוד לוותר על
המשקעים הרגשיים שלנו
הם לא צודקים. הם מיותרים.

אנחנו צריכים להתפייס פה בינינו
בתוכנו
צריכה להיות תקשורת בין החלקים
השונים, בין הדעות השונות,
בין היכולות והאיכויות
בין ההגיון לרגש
בין המודע לתת-מודע
התקרבות במקום ניתוק.

לקחת אחריות על הרגלי החשיבה המטרידים
על הסבל הנפשי שאנחנו כולאים בתוכנו
לרפא את ה צדקת.
ביקורת, דעות, כעס, אשמה, כאב,
אנשים סוחבים איתם עשרות שנים
וזה נראה להם הגיוני.
זאת מחשבה צרה.

רגש בא והולך.
כדאי לשכוח את מה שלא חשוב
^זה כעס/ עלבון, זה לא חשוב
^זה היה ועבר
שיהיה לנו פנאי לדברים החשובים
כוח להתמודד ולאהוב
ומקום ליחסים משמעותיים.

חשיבה בלתי פוסקת ממלאת אותנו
ביקורת, חוזרת על עצמה, מעמיקה פנימה,
מגבילה את המבט, מתישה את הרגש
מכבידה את התנועה
בסוף היום אנחנו עייפים ורגיזים,
חסרי סבלנות
המשקעים מנפחים, מעבידים
ומרעילים אותנו.

הגיינה נפשית חיונית להמשכיות.
ללמוד לשחרר באמת מבפנים.

בשפה של רווחה והתחשבות
לבקש שלום ופיוס
לפתוח, קודם כל אל עצמנו
לבוא נקי. כל פעם
מחדש.

תפילת הזמן

תווך מלא קולות ושינויים
בוכה הריק הגדול
עבר ועתיד מתנדנדים בו
הווה נדחק בין שולי הזמן
לא פשוט לחכות, יותר קל
לשכוח. אהבה היא עוגן
תפילה