ציר אנכי


התבהרות במשמעות
הציר האנכי
שאין לו התחלה וסוף,
עם הגדול מאיתנו
שמעבר לחולף והמשתנה,
הכוונה ליחסים מזינים
ומייצבים.
אנך מסוכך ותומך במרחב
מארגן ומנשים את הקיום.
אנחנו מורכבים מחלקים שונים
ביחסים משתנים, גלויים ונסתרים,
מנוגדים והפכים, לכונן יחסים
עם הגבוה והזוכר שבתוכנו,
מקום לא אישי, נושא אמצע לקצוות,
סולם לעדינות ונותן לתנודות ציר
לחזור אליו. גשר בין מצוקי המציאות
למעיין חי

ציר במרחב

אם ההתפחות נשענת על נקודה אחת
היתי מצביעה על חוסר הזדהות רגשית
או לא לקחת אישית
או לייצב מבט של עד, למתרחש בפנים ובחוץ.
שמות שונים לאותו עיקר חמקמק.
מרווח.
(אדישות, התעלמות, ניתוק, חסימה,
אינם ביטויים של תבוניות, שהיא בעצם
התרחקות מפגיעה. ולא משנה של מי.

נסתכל לרגע על הנשימה,
או שאנחנו שוכחים אותה
(למזלנו היא ממשיכה בעצמה)
או שאנחנו מתערבים לה.
לשים לב בלי להפריע ולהתערב
מתבהר, לא כלכך פשוט,
להסתכל ולהניח לה להיות
כמו שהיא,
לדברים, לאנשים,
להיות כמו שהם .
מרווח מחייה. לא ממית.

תרגול פשוט מלמד אותנו את המקום הזה,
מפתח את הכושר והיכולת
לתת תשומת לב מבלי להתערב,
כי רק מניסיון אישי לומדים באמת.
דרך הגוף, השיעורים מותאמים בקצב
פנימי ומופנמים בנפש ובתודעה

כשאנחנו שוכחים את המחשבות שלנו
הן ממשיכות בעצמן
האוטומט בחשיבה פחות משמח מאצל הנשימה
כי המחשבות יונקות מ ויושבות על
הזדהות.
הן מכורות לכוח הכבידה,
לחולף ולמשתנה.
יש למחשבות נטיה למטה.
בתשומת לב אפשר לכוון אותן
למעלה מזה
יחסים על הציר האנכי הן משענת
במרחב המורכב

עדעדים

יעילות דורכת על הרגש.
הנשגב מוטל על הרצפה.
צל מחפש גוף.
אהבת האהבה
תועה בעולם הדברים היחסיים.
קיבלנו כדי לתת. קורי הזמן
נמתחים בין החולפים.
דברים קורים דרכנו להתבטא.
מרוקנת מרחבי סבל
היסטורים ועתידיים
כדי להיות גוף לאלוהי.
הכל הולך לאיבוד
האהבה חוזרת בדרך אחרת.

סליחה, למה התכוונת?


היא לא עשויה מאותם חומרים מהם עשויה
אשמה, היא לא עומדת על אותה מדרגה
איתה, אשמה, בשני הכיוונים, חונקת חיים,
סליחה שוטפת אותה מעליה. מרחיבה מבפנים,
חסד זקוק לחלל פנוי כדי לבוא.
סליחה חולטת את הסבל במשמעות,
עושה ממנו חבל צמיחה. לא מעלימה
את הכאב, היא מבקשת בו להגדיל
את הטוב. סליחה טבעית כשמקשיבים.
היא עוזרת לנפש להתרוקן מעצמה.
כל עוד לא התרוקנה לגמרי, הרצון לטוב
מעורר סבל, מעיר תהום בין המציאות
לטוב. אשליה מנחמת לא סותמת את
הפער ביניהם.
פגיעות פותחות בנו עומקים נעלמים
שומרות על הקיום שלא יצטמצם במימדים.
סליחה לא מבטלת כאב, היא מעצימה
אותו לרגע ומעניקה לו משמעות נצחית
בכוחה של אהבה.
פקוחה לעוצמה ולפגיעות,
הנצח נותן לנו את הרגע הזה
זה מה שהוא יכול לתת

מאמץ ללא מאמץ. שיטה ללא שיטה

ישיבה שקטה
היא מקום, מצב, לא עשייה.
אין היא קשורה לשיטה,
אין בה שליטה.
אל תנסי להבין.
אין בה דעה על טוב או רע
נכון לאנכון.
גוף זקוף ונשימה רכה,
לא צריך לעשות.
ישיבה שהיא טבעית, היא מתנה.

התודעה מתחדדת ומתבהרת
רגעי שקט אוצרים בך עוצמה.
יכולת הקשבה גדלה גם השקט והשמחה.
נותנת מרחב ומקום לתחושות עדינות.
השכל מלמד את הלב
השתוות.
הלב מלמד את השכל
התעלות
מעל התגובות הרגילות שלך.
תשומת לב לדקויות.
בתחושת הודיה הכל מתעורר.
ישיבה שקטה היא אהבה,
ציר ומעטפת הגנה.

יחסים פנימיים

סרט חכם ועדין בנטפליקס סיפור נישואין
שהוא סיפור גרושין שהוא סיפור יחסים.
מצליח להראות בפשטות את המורכבות
העדינה והשבירה של כל אחד מאיתנו
ואת הקושי היום ביחסים, שהם אמנות
משולבת במקריות.
מה עושה אותנו ביחד, מה מפריד, מתי זה
מתהפך, האם זה יכול להתהפך חזרה?

ריבוי הקולות בתוכנו מבלבל אותנו,
צרכים ורצונות שונים רבים ביניהם עלינו,
השבר הוא חלק מאיתנו ומהיחסים
אנחנו צריכים להשלים.
דעות קדומות ותבניות חשיבה נותנות
תחושה כוזבת של ביטחון ושייכות.
חוסר הבנה אורב לכל מחשבה ומילה.
חשופים ורגישים, כל דבר משפיע עלינו
כל חוויה והבנה עשויים להתהפך ברגע,
במובן ובמשמעות.

האינדיבידואליות השתלטה על המחשבה
והביחד מתפרק לנו. השכל מנכר את הגוף
כל מצב ורגש יכולים להפיל או להפליל,
הופ ו הכסף הופך להיות חלק מהשיקולים..
עורכי הדין השופטים, בפנים או בחוץ,
במבט קר ומפוקח, זה מה שהם יודעים,
אנחנו יותר מורכבים מזה.
אין לנו זמן לבירור מעמיק, אנחנו עסוקים מדי
בפעולות היומיום.
הרצון האישי יכול להתפרץ ולהרוס לנו את הבית
בלי שבעצם נתכוון לכך.
מה שלא אמרנו ולא פתרנו מעצמנו פעיל בפנים
כמו זרע קטן של מהפכה.
כל מה שלא אמרנו יכול להתפרץ בהפתעה.
ומה עם המחשבות הרעות, כועסות, נעלבות,
צריך להגיד? לשמור? להאמין בהן? להישען עליהן?

רגע אחד בסרט הוא קרס לתוך עצמו והזעקה
התפרקה למילים איומות.
והיא היתה שם נוכחת, הבינה את המצוקה ואת
הפורקן, הבינה שהוא התכוון וגם ממש לא,
שזה נורא ואיום וגם בכלל לא חשוב, שהוא ביטא
את הכאב והתרוקן מהאנרגיה המועכת בפנים אבל
הביא על עצמו כאב אחר עם המילים שהתפרצו.
ואז הם התחבקו.
אם במציאות היתה מתאפשרת קבלה כזאת,
די בוודאות הם היו נשארים ביחד, כי זה מה שזה אומר.
החיים מלמדים אותנו להכיל את כל המצבים
כל אחד את של עצמו , ביחד זה יותר. זה הכל
מה שאנחנו אומרים לעצמנו. זה הכל.

החמצה היא חלק ממנעד שלם של אפשרויות.
מה עיקר מה טפל, לאן אנו הולכים? בסוף מוצאים
שהתרחבות היא תנועה מועילה יותר מהתנתקות.
החיים הם לא מלחמה שצריך או אפשר לנצח.
בלשמור על האהבה שלא תיפול, אולי בעצם אין לנו
על מה להישען, אלא על הקשבה וגמישות

כשהיוגה היא דרך חיים


אורית כתבה טקסט #הנני ,היום זה מקובל, מורה גדולה.
זכיתי ללמוד איתה. כל אדם הוא עולם מורכב
היא מספרת את דרך ההשתלמות שלה להיות
צעדים, מפגשים ובחירות אישיות ארוגות במסורת היוגה.
מעניין ומפרה, עשיר במתנות למטפסים

נקודות הופכות לקו


הידיעה שאנחנו יכולים לעזור לעצמנו
משנה הכל.
היכולת לעורר את הכוחות
להרגיע את הסערות
להניע את הגוף
להנשים את התנועה
למצוא את הדרך הביתה
איכות בתוך הזמן

מלבד האהבה


הכל חולף.
למדתי לאהוב את הדרך והצעדים
ולהמשיך להתמיד בתוך השינויים
כי אין לזה סוף. למדתי שאני לבד
והביחד אפשרי. למדתי שזה בסדר
לטעות לפעמים ותמיד להמשיך
לתת את כל כולי,
להתרגש מחדש,
להאמין.
אהבה רחבה מזמן ומקום אספה
אותי אליה. איתי היא בכל הרגעים
בהם לא היינו ביחד.
הכל חוזר על עצמו.
הכל חולף.
את כל מה שקרה
צריך לשכוח,
מלבד האהבה.

גלגולה של שפה


בהתחלה דיברתי בשפת השקט
הקשבה  התמסרות.
ממנו בשפת אהבה במילים
אמון    מחויבות
אחר כך דיברתי בשפת התנועה
פתיחה ושחרור
התמקדתי במבנים שאנחנו
בונים  והורסים
אחרכך דיברתי בשפת האחדות
המורכבות שאנחנו
מגלים ומכירים את החלקים דרך
התעמתות  וכנות
חיבור ביניהם לאחד מכלול מורכב.
שלום  קבלה
עכשיו אני מדברת על
בהירות