הביקורת שלי מפריעה לי לאהוב
את מי שאני אוהבת.
הוא אמור לצפות איך ולהיכבל אל
מה שאני רואה לנכון, כדי לא לפגוע
באהבה שלי אליו.
אני לא מרשה לעצמי להיות אני כי
אני מפחדת שהוא גם כזה
שהוא לא יאהב אותי אם אעשה משהו
שלא מוצא חן בעיניו.
יוצא שאנחנו אוהבים את הביקורת שלנו
יותר מ את האדם מולנו ?!
כל הסיפור בינינו לבין עצמנו
לוותר על ביקורת מרגיש כמו לוותר על האמת.
בעצם זה לוותר על הזהות החיצונית
ולהסכים לפנימית.
אהבה מרשה לאחר להיות מי שהוא.
אהבה
גופנית, רגשית, תודעתית,
היא הרצון להיות עדינים,
מתחשבים.
ביקורת היא
כל מחשבה לא-אוהבת
אני מלמדת את עצמי להסכים
לוותר עליה.
קל יותר לפני שאני מאמינה לה.
אני מעדיפה לאהוב. אני מזכירה לעצמי.
כל מחשבה מחדש.
ארכיטקטורה מודעת. אנחנו בונים בפנים מקום, הרגל. יכולת. איכות..
