קודם הבית היה קונכיה בתוך ים,
עכשיו הוא גן סגור, מחסן,
הכל מתהפך, מתפורר וממשיך.
לוקח זמן להבין, להכיל.
התפקחות מאז ולעולם בלתי נעימה,
מתאהבים בה בגלל ההטבה אחריה.
כמו להקיא.
משהו נשבר. האפלה מוארת.
את רואה מה שלא ראית וזה נסגר.
לפעמים דרושות כמה פעמים כדי
להחזיק בהבנה, למקם, להכיל אותה
או לשחרר את המשקעים.
הוראות ההפעלה מכאניות, ציטוט
לא מחליף חיים,
אי אפשר
ללמוד שחייה בהתכתבות
חמלה, נדיבות, סבלנות, פתיחות, כנות,
אני מסתכלת על גלימת המילים הגדולות
והתגובות במציאות,
הפער מחזיר אותי להיות עסוקה בשלי.
לא חשוב איזו תאוריה הוא לבוש, העולם הישן,
התבניות, הצורות, המוכר, מתפרק לחלקים.
הזמן בעצמו התבלבל, שמת לב?
השכל הישר, לא סתם נקרא כך, הוא פועל
בכיוון אחד ויחיד, לכן, אגב, קשה לו לגרש מחשבה
אחרי שנכנסה. קשה לו עם הפתעות ועם שינויים
ובכלל קצת קשה לו, רגשן שכמותו, אפשר להבין.
כלומר לב יכול.
המציאות התערבבה עם מאפיינים של סרטי
מדע בדיוני, הסיפורים מסתבכים ונפרמים די
בקלות, אנחנו סוחבים באדיקות שאריות
ומשקעים לא נעימים
רגשות ממשיכים להכביד על החזה,
להצר את הריאות, לשטח את הנשימה,
לכבוש את השמחה.
בחברה פוסט מודרנית קפיטליסטית, עכשיו
עוד יותר,
מימדים מלנכוליים של הקיום עושים שריר,
ניכור, בדידות, אדישות, תלישות, עודף
גרויים, חוסר סיפוק, חוסר טעםומשמעות.
תרגלתי להשקיט את תנודות המחשבה שלי
אין יכולת חשובה מזאת, לדעתי. חשוב
להרחיב את המבט מעבר לחורי המסננת האישית,
להתעטף בסבלנות ואמונה במציאות,
בסופו של דבר, התשובות מחכות בעתיד.
*קצת תלויות בנו
