מקשיבים לרחשי הלב

אנחנו נדרשים לשינויים מרחיקי לכת
אי אפשר להתעלם או להתכחש עוד אבל
מנסים, הם כלכך גדולים מאיתנו, אנחנו
לא מצליחים לראות את הקצוות שלהם,
לא יכולים לעשות מהם צורה וצעד, בינתיים
אנחנו אוחזים חזק במה שמכירים
זה לא יעזור
זה ימשיך להתפרק
אנחנו צריכים לעצור לחשב מסלול חדש
כדי להמשיך.
הבעיה העיקרית
שאנחנו לא רואים את התמונה בגדול, רק
חלקים נפרדים. כל אחד רואה דרך המסננת
האישית את החלקים שהוא רואה ומרכיב
מהם את תמונת המציאות שלו.
מספר המציאויות כאן סביב כמספר העיניים
חלקי שתיים.
חלקיות התפישה שלנו נובעת בעצם מכך
שהשכל השתלט עלינו
אל תבינו אותי לא נכון, יש לו ערך עליון אבל
כבודו כשהוא במקומו מונח.
אנחנו לא מחוברים לגוף בו אנו חיים.
תארו לכם להטיס מטוס קרב בלי להבין..
עטפנו עצמנו בשכבות אוטמות לא להרגיש.
זוכרים את פרויד
לקח לו מאה שנים לשכנע שיש דבר כזה
נפש, עכשיו אנחנו מתווכחים
אם יש רוח
אנחנו מתקשים לאסוף את כל החלקים שלנו
של התמונה בגדול.

התורות והדרכים מתחילים בריפוי ותיקון התפישה
ומה שמשתמע אישית לשדרוג המערכת
עכשיו יש בעיה
(למי שכבר מוכן להיפתח ורוצה להתפתח
בתודעה שיכלית מילולית, האגו השתלט
על החומרים העדינים בשפה שלו מכבה
ומכביד במקום להשיל ולשמח
הביקורת העמיקה והרחיבה, למשל
הידע מרחיק וסוגר, לא פותח את הלב,
אנחנו לא מתעמתים בכנות עם הדברים,
מבהירים בינינו לבין עצמנו ולאחרים,
יותר משתתפים בקיום, לוקחים אחריות,
זאת משמעות המודעות
בעצם
האגו, משתמש בידע נגד הטבע שלו.
שלנו.
כלומר אני מתכוונת להגיד שהזהות שלנו
עם המחשבות שלנו, עם האגו, היא בעצם
בגידה ונטישה שלנו את עצמנו
אני מדגישה את השורה הזאת בצהוב
ניתוק, אטימות, יהירות, כוחנות, הפער מעמיק.
ההזדהות שלנו עם האגו מונעת מאיתנו לזהות
ולתת לו את המקום הראוי לו כמו גם
לחלקים אחרים של הקיום.
הפתרון לא נמצא על אותו מישור של הבעיה
(כבר אמרו את זה קודם
לכן הרוח נכנסת לתמונה

התכוונו או לא, זה מה שקרה בעולמנו. בחיינו.
התרחקנו מעצמנו עכשיו אנחנו מתרחקים
אחד מהשני, בכל המובנים,
אם עוצרים רגע ומקשיבים ברקע זועקת
הכמיהה לאישור, לחיבור, לחיבוק
שומעים?
למה אנחנו קשים? אדישים? סגורים? מפחדים?
כי קשה לנו.
למה?
כי אנחנו מאמינים במחשבות שלנו.
די פשוט בעצם
אין לנו ברירה
ואני לא פאסימית כי אני מאמינה באפשרות
אישית ואז מסה קריטית תוכל אבל קודם כל
אנחנו צריכים אישית להפסיק להאמין למחשבות
ולרגשות האישיים שלנו באופן עיוור, מוחלט וגורף.
לא המחשבות והרגשות שלנו הם מקור הסבל
כמו האמונה המוחלטת בהם. החשיבות שנותנים
למילים ולדברים המשתנים ולא למהות הפנימית.
היא מרחיקה ומנתקת בינינו ומפוררת את העולם.
צריך
להזכיר לעריץ (המתוק) שהוא לא נולד למלחמה
הכוונה שלו טובה הוא רק רוצה לשמור על הנשמה,
לב, בטן, על החלקים הרכים שלנו

החיים מכריחים אותנו להיזכר שאנחנו כאן יחד
שינוי התפישה מ שלי ל שלנו, אינו קל אבל
התחשבות אפשר לגדל, אכפתיות, אנושיות
היא שיא הרוח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.