צינורות קטנים בין השמיים לאדמה

מושפעת מסדרה שאני רואה עכשיו. אני מדמיינת סרט
מדע בדיוני. עלי. השנה ראיתי יותר סדרות ממה
שראיתי לאורך כל חיי הארוכים. בזכות הקורונה
מצאתי עצמי נמשכת לסדרות דיסטופיות.
סוגים שונים של סוף העולם הידוע והמוכר.
בעולם, שקפא ל210, מעלות מתחת לאפס, בו רכבת
בת אלף ואחד קרונות סובבת עם שארית המין האנושי,
השבוע הגיבורה, המנהלת את הרכבת בשם האחראי
המסתורי, שהוא בעצם גם היא, מתגלה שהיא תכננה
את רכבת, תקלה גדולה, צינור קטן יצא מהמקום, צריך
לחבר אותו חזרה. והיא יוצאת למשימה בעצמה,
מתח.גודש.פעימה. אלפית דקה לפני הסוף היא מצליחה
ומצילה את הרכבת,
היום ביער שכבתי על הגב וחשבתי אנחנו הרי
שליחים של אהבה. צינורות קטנטנים
בין השמיים לאדמה, מגלים כשמתעוררים
לעמוקים של העומקים שלנו. שהם בכלל לא שלנו,
הם נמצאים במישור בו הכל מחובר
חלק מהחוויה, בילט אין, האחריות והמחוייבות
להגשים את ההבנה במציאות. במסירות. זה הרצון
והמשמעות. לא שלך, כמו ההתעוררות. זה טבע הדברים.
כך קורה כשנפתחים. שכבות בוץ אטומות עוטפות
חומרים עדינים של הקיום. עוצמות אדירים.
אין לזה צורה, אין על זה בעלות. אני בעצמי
התאהבתי בעדינים בגדול. בניתי ודיברתי בשפה הזאת
רקמתי מבנים במציאות. בינתיים המציאות השתנתה
והצרכים ואני. החומר העדין צריך תיווך אחר,
השפה לא מתאימה ולא יעילה אם הכוונה להתעורר,
לצאת מהאשליה. ללטש את המילים זה לא מספיק
מילים יפות נותנות השראה אבל לא עושות שינוי.

החומר וחומרת השכל הביקורתי מעשי, חשיבות העצמית
המועצמת בשיכחה הכללית, אנחנו צריכים קצת
קלילות. בשביל הבהירות
זה מה שאני מרגישה.
שפה חדשה שתקלוט ותניב אהבה במציאות.
בסרט מדע בדיוני הגיבורה, הצינור שלה מחובר טוב יותר
דווקא לעליונים, שנים ניקתה את הדפנות מבפנים,
לא שמה לב מה קורה בחוץ, לא זה העניין אבל כן, כשהיא
גמרה לנקות ולסדר, במפגש פתוח המציאות הכתה
בעוצמה והחיבור התחתון של הצינור נגדע מלמטה.
רואים את הצינור מפרפר שם תלוי על בלי מה והיא תלויה
מתחת לרכבת הרים דוהרת, מכוונת ומנסה לחבר וזה מתחלק
והרכבת דוהרת שדים סביב קפוא. החיבור מלמעלה מחזיק.
הצינור נקי. אבל זה לא קשור. טוב כבר גיליתי לכם, היא מצליחה
לחבר את הצינור לאדמה ולייצב את כל הקרונות המתנדנדים.
נראה מה הפרק הבא יביא

בתמונה מקום טוב ליד גן שעשועים. הר הרוח ליד נטף.