היום ביער שכבתי על הגב וחשבתי אנחנו הרי
שליחים של אהבה. צינורות קטנטנים
בין השמיים לאדמה, מגלים כשמתעוררים
לעמוקים של העומקים שלנו. שהם בכלל לא שלנו,
הם נמצאים במישור בו הכל מחובר
חלק מהחוויה, בילט אין, האחריות והמחוייבות
להגשים את ההבנה במציאות. במסירות. זה הרצון
והמשמעות. לא שלך, כמו התעוררות. זה טבע הדברים.
כך קורה כשנפתחים. שכבות בוץ אטומות עוטפות
חומרים עדינים של הקיום. עוצמות אדירים.
אין לזה צורה, אין על זה בעלות. אני בעצמי
התאהבתי בעדינים בגדול בניתי ודיברתי בשפה
רקמתי מבנים במציאות. בינתיים המציאות השתנתה
והצרכים ואני. החומר העדין צריך תיווך אחר,
השפה לא מתאימה ולא יעילה אם הכוונה להתעורר,
לצאת מהאשליה. ללטש את המילים זה לא מספיק
מילים יפות נותנות השראה אבל לא עושות שינוי.
שפה חדשה שתקלוט ותניב אהבה במציאות.
צינור מחובר טוב דווקא לעליונים, הדפנות נקיות מבפנים,
לא שמה לב מה קורה בחוץ, לא זה העניין אבל כן, כשהיא
החיבור מלמעלה מחזיק.
בתמונה מקום טוב ליד גן שעשועים. הר הרוח ליד נטף.
