מתוך הגיטה בתרגום שלנו
(מי היה מאמין?!?!?!)
הטקסט שכתבתי לפני כמה חודשים ולא העלתי
העלה בי חיוךעצוב. מניחה אותו כאן עכשיו
מלחמות על מלחמות
על הנראה, על הכמוס,
על החולף והמשתנה.
בשר ונפש נקרעים. האדמה
ספוגה, מתקשה לנשום
בקושי העולם. בדידות הפכה
להיות שמיים בלי עננים. יותר עצב
ממה שהם יכולים. נפש מחפשת
בסדקים של הזמן את הנצחי.
היכולת להחזיק שמחה
מתרופפת כמו הנדיבות,
אנחנו מפתחים את המקום
והיכולת להכיל את הכאב,
כי זה מה שצריך היום, לנשום
אליו, להסכים לו להיות.
לומדים להתרחק כדי להיות.
מנקים את הרגש מהמבט
לומדים לתרגם את הכאב לתמורה.
שומרת מקום פנוי ממנו
מאמינה
מעבר לחולף והמשתנה
גם אם
עזבנו ידיים בימים קשים. גם אם
צרנו במבט, הלב הוא מעיין
מים חיים
מקור לעולמים
