היא לא עשויה מאותם חומרים מהם עשויה
אשמה, היא לא עומדת על אותה מדרגה
איתה, אשמה, בשני הכיוונים, חונקת חיים,
סליחה שוטפת אותה מעליה. מרחיבה מבפנים,
חסד זקוק לחלל פנוי כדי לבוא.
סליחה חולטת את הסבל במשמעות,
עושה ממנו חבל צמיחה. לא מעלימה
את הכאב, היא מבקשת בו להגדיל
את הטוב. סליחה טבעית כשמקשיבים.
היא עוזרת לנפש להתרוקן מעצמה.
כל עוד לא התרוקנה לגמרי, הרצון לטוב
מעורר סבל, מעיר תהום בין המציאות
לטוב. אשליה מנחמת לא סותמת את
הפער ביניהם.
פגיעות פותחות בנו עומקים נעלמים
שומרות על הקיום שלא יצטמצם במימדים.
סליחה לא מבטלת כאב, היא מעצימה
אותו לרגע ומעניקה לו משמעות נצחית
בכוחה של אהבה.
פקוחה לעוצמה ולפגיעות,
הנצח נותן לנו את הרגע הזה
זה מה שהוא יכול לתת
לב רחב ומבט צלול
