החמצת הקיום

כובשים את עצמנו במילים וצורות.
את החיות בהרגלים ונוחות. כובשים את המרחק
בין מי שאנחנו למי שאנחנו ׳אמורים׳ להיות. #כמו כולם
כובשים את הזמן ברעש ומאמצים
את הפגיעות, העדינות, הפשטות,
כובשים בידע ותחכום.
בחוקי החברה כובשים את הפראי,
בעטיפות נימוס.
כובשים הכל פנימה, שלא יראו.
את הפחדים
את המחשבות השליליות,
כובשים את החלומות.
כובשים את הטבעי
באיסורים.
כובשים את הכאב פנימה
את האמת
היא מביכה. מפחידה. מאיימת.
כובשים את האהבה בביקורת
את ההסכמה בהתנגדות.
את הביחד בשיפוטיות.
לא מרפים
כובשים את הכאב. לא מרפאים אותו.
כובשים את הכעס. לא משחררים אותו.
כובשים את הרגש הוא מטלטל ומתיש.
כובשים את המסלול החבוט
רק בו יש אישורים.
ת היצירה למקצוע מכניס.
את הביטוי האישי במושגים מקובלים.
את קמטי הזמן ומבעי האישיות.
את הביקורת פנימה, לא מוותרים עליה
כובשים אחד את השני ביחסים
את האמת לנוחיות המשתמש.
לא חושבים על התוצאות, מחלות ואלימות.
אוכלים יותר מידי. פחות מידי
כדי לברוח מהרגשות.

די לכיבוש שהפך להרגל..