אין זמן. באמת

מתוך הגיטה בתרגום שלנו
(מי היה מאמין?!?!?!)

הטקסט שכתבתי לפני כמה חודשים ולא העלתי
העלה בי חיוךעצוב. מניחה אותו כאן עכשיו

מלחמות על מלחמות
על הנראה, על הכמוס,
על החולף והמשתנה.
בשר ונפש נקרעים. האדמה
ספוגה, מתקשה לנשום
בקושי העולם. בדידות הפכה
להיות שמיים בלי עננים. יותר עצב
ממה שהם יכולים. נפש מחפשת
בסדקים של הזמן את הנצחי.
היכולת להחזיק שמחה
מתרופפת כמו הנדיבות,
אנחנו מפתחים את המקום
והיכולת להכיל את הכאב,
כי זה מה שצריך היום, לנשום
אליו, להסכים לו להיות.
לומדים להתרחק כדי להיות.
מנקים את הרגש מהמבט
לומדים לתרגם את הכאב לתמורה.
שומרת מקום פנוי ממנו
מאמינה
מעבר לחולף והמשתנה
גם אם
עזבנו ידיים בימים קשים. גם אם
צרנו במבט, הלב הוא מעיין
מים חיים
מקור לעולמים

לא אומרת שאלוהים שלח קורונה עונש
על מעשינו, אני לא רואה את זה ככה
אבל כן, בכל מה שקורה יש פנים, סיבה,
גרעין או מטרה. כמו שאנחנו מורכבים
גוף, נפש, רוח, בין אם אנחנו מתחברים
לזה או לא. נגיף תקף את האנושות,
אם אנחנו מבינים שאין דבר סתם, במקרה,
מצד שני לא ממהרים להסיק מסקנות
ולהצהיר הצהרות, אנחנו מסתכלים,
מקשיבים, נושמים, בשלב בו משהו
מתחיל להתבהר, רואים דברים מעניינים.

התרחקנו מאנושיות ומהמופלא:)
התמקדות רחבה בכשלים שלנו
כאנושות,
הראשון הוא הזדהות רגשית.
יוצרת חלוקה ונפרדות בינינו ומאבקי כוחות.
גורמת לפחד, אחיזה, בדידות. חוסר הבנה.
יוצרת דרמות וגורמת לניתוקים ושבירות.
השני הוא ה חומר. שהשתלט על התפיסה.
עושה אותנו קשים וחדים, השגיים, מנותקים
רגשית, איבדנו את הקסם, את העדינות,
מרדף אחרי ׳עוד׳ מקבע חוסר סיפוק,
אגרנות, צרכנות חסרת שובע, הבדל מעמדות
מוגזם, השתלטות מילולית על האמת.
השלישי הוא המרדף אובססיבי אחר ידע
ואינפורמציה.
המדיה והתקשורת לוקחים חלק נכבד
ממה שקרה בנו, לנו ולעולם.
מפשיטה את הדברים בכוונה, כמה קוים דקים,
לא ביקורת, לא תלונה, מסתכלת. אין סוף
לזויות ראייה, לא מבט יחיד אפשרי אבל בואו.
לוקחת עוד צעד אחד, מה קורה עכשיו?
אלה הכשלים, הולכים ומתעצמים.
הפחד, חרדה, ניתוק, בדידות, חוסר הבנה,
חוסר אחריות, חוסר מודעות, הפרדות, חלוקות,
תקיעות, בריחה מהתעמתות, חוסר סליחה.
כולנו רק כאילו ביחד מול אותו נגיף,
ברחב, החשד והביקורת עולים.
חוסר שקט,סבלנות,ריכוז, מתבלטים.
חוסר אמונה, תודעה לא מאומנת, פחד
מהלא ידוע, משינוי, מחוסר נוחות.
גם עכשיו רודפים אחרי הידע כאילו
זה מה שחשוב, זה מה שיציל את העולם
או יוציא מהמקום הצר אליו נפלנו.
והאינפורמציה רק מגבירה את המתח
ומחלישה את מערכת החיסון.

יכולנו להרפות לרגע, להניח, להסתכל
אבל לא, אנחנו עסוקים בלעשות, לפתור,
לא עוצרים לנשום.
מה אם כמה חודשים אף אחד לא ילמד?
הס מלהזכיר. מה אם נניח רגע, בלי לפרש,
בלי לפתור? רק לנשום. להיות.
לחזור לחיות אנושיות, אכפתיות, לא דעות
דימויים ומעמדות.
רגש חי ולא שמחה לאיד,
(פריחת האביב של התקופה:
גסות עטופה קורקטייות פוליטית,
התעלמויות והשפלות, קנאה ואלימות,
בגידה ובריונות.

שמעתי הרצאה על בריאות מפי רב משכיל
הוא דיבר על בריאות התודעה והגישה
כגורם ראשון במעלה לריפוי מכל מחלה.
(מה שאנחנו מתרגלים ביוגה רק ביהודית.
את ההרצאה הוא פתח באמירה:
תבינו. באנו לעולם למלחמה.
ומשהו בי התקומם ושאג לאאאא
באנו להיות. לחוות.
נלחם על מה שצריך (וגם נחלום ונחמול
נתמודד עם הניסיונות
נלמד מהשיעורים
נגדל להכיל
אבל לא באנו להילחם
באנו לחיות!
אחרכך הוא אמר דברים חכמים ויפים
אבל הבסיס הזה ממש מאוד משמעותי
בהבנה. בגישה. ועליה אנחנו מדברים
היא שוכנת מתחת למחשבות, לזיכרונות
ולפחדים. אפשר להרחיב אותה ולהרוות
אותה באהבה. כן. זה מאמץ אבל אפשרי.
להפסיק לברוח ולהסתיר ולהתחיל להתמודד
ולהאיר.

אנושיות היום זאת התעלות

באיזשהו שלב, בכלל לא בטוח שזה נכון,
אנשים יתחילו לעשות סוג של דין וחשבון.
יש זמן פנוי מעניינים והרגלים שנעצרו,
השינוי הפעם בא מבחוץ ומחלחל פנימה
לכל החלקים של המציאות, כלומר אנחנו.
אין ברירה אלא לפתח את היכולות הרוחניות
והנפשיות שלנו. המציאות דורשת. הקיום מבקש.

אני תמיד מדברת על סליחה בחיבה והערכה עמוקה
מתוך הכרות והבנה כמה היא מועילה לנו ומיטיבה
את תדר הקיום האישי, יחסים והעולם
שהיא גם איכות/כושר שאפשר לפתח,
לאט ובזהירות.
חשיבותה נעוצה ב welbeing של המערכת,
שחרור מחמצים וכבושים מבפנים, ניקוי רעלים,
הרחבת המיכל, אפשרות לתדרים יותר עדינים
וכאמצעי ללמוד להרחיק את המבט מהרגש האישי
הרי זה ה מפתח לריפוי וחיזוק אמיתי.

מודה, בעצמי לא הבנתי איך דוחים, מפחדים,
נמנעים ממנה. לא היכרתי את המנגנון שהנפש
ממלכדת בפנים בלי דעת
ועל כן אי אפשר להשיג סליחה
ואף לא לרצות בה (!)
הווארד העיר את עיניי ועכשיו במצב חשבתי זמן מתאים
להכיר
אחד המנגנונים המעוורים אותנו (סוגרים את הלב)
ומעקמים את התפיסה.
^כיוון שכל המערכת מחוברת ביחד, מחשבה אחת
שנפלה או התעקמה או חסמה, משפיעה על התפיסה
ועל הפרשנות כולה. ההצדקה מתחזקת ומרקיעה
באפלת המודע, בלי להיות ערה מה היא מסתירה.

הווארד מסביר: אדם עושה עבירה על אחר,
(עבירה-פגיעה אתית באדם או מערכת)
לא משנה אם בכוונה או בטעות,
מנגנון פנימי מכסה על המעשה,
מתוך מחשבה עמוקה של אדם על עצמו,
שהוא טוב (וזה חשוב לו)
הוא לא מסתכל על איפה שלא (!)
הסתרה מעוורת, מונעת ממנו לראות צלול
ובמקביל נוצרת נסיגה מהאדם או המערכת
כלפיה נעשתה העבירה.
מעל נבנות וסותמות הצדקות
להסביר את ההתרחקות
תוך שיכחה מוחלטת ואמיתית
מהעבירה הראשונית

כך. נסתמים הדברים ונקטמים היחסים.
(אישית, לאומית..
כלומר לכן אני מדברת לאחרונה יותר על
בהירות והתעמתות. הן קודמות לסליחה.

עצם תהליך ההתפתחות, לגלות ולהכיר מה
שאנחנו יודעים ולא עומדים מאחורי.
לקיחת אחריות היא תהליך.

בפתירת משקעים ועומסים רגשיים,
לא תמיד נצליח לזכור את המקור, או את מה
באמת נאמר או קרה בלי הפילטר שלנו, האמת,
גם לא ממש צריך להתעמק בסיפורים. אלא
במהות.
כאן צריך לעשות ניתוח קטן, לא מסובך,

: אני מבינה שמתחת לפגיעה/כעס/
מה שאני זוכרת
מתחבאת פגיעה/כעס/ קודמת כלפיי,
מה שאני לא זוכרת.
בחשבון פשוט, כנראה פגעתי אם נפגעתי..
הגיוני לגמרי לרווח ולשחרר,
פגיעה זאת פגיעה
סליחה
מה זה משנה מי קודם? מי יותר?

סליחה היא בהווה. בהסכמה. עכשיו. בלי קשר
לאורך הזנב ועומק הכעס/פחד
הסליחה תמיד היא לעצמנו, לא להתבלבל.
יותר נעים ומרווח בפנים כשמסכימים. עלינו להגדיל
את היכולות הרוחניות שלנו, סליחה, קבלה, הדדיות,
סבלנות, אומץ, כנות, בהירות..
כן, קשה להיות אדם בימינו.
יוצאים מאשמה והאשמה, יוצאים מהשפה הזאת,
מנפרדות לחיבור. לומדים לאהוב (זה לא מה שאנחנו
חושבים.

אפרת, מייצגת בדרךכלל בעיה בפרשנות
הדורשת שינוי תפיסה, כלומר הרחבת המבט.
את השינוי מתחילים מהתגובה עד שמגיעים
לפרשנות, עד שגם האירועים בחיים ישתנו..
@אירוע @פרשנות @רגש @תגובה

חקירה פנימית מלמדת להתגבר על המכשולים הרגשיים
המונעים מאיתנו לדעת את מה שכבר יודעים
פורמת את האישי ומאירה את המחשכים.

חיים חרישיים

איך את מתמודדת עם המצב? מה את עושה?
מודה בשבילי אין הבדל גדול מדי בין עכשיו
לקודם, פחות או יותר איך שאני בעשרים ו
שנים אחרונות. חיה את הבפנים,
מתרגלת. את מי שמגיע (שיעורים פרטיים.
מלמדת מדיטציה בסקייפ (מסגרת, טכניקות.
מקיימת ׳שיחות שלום׳ (בסקייפ ׳צו השעה׳
חיזוק, הרחבה והתפתחות.
לומדת. מתרגלת. קוראת. כותבת. מציירת.
מכינה לי אוכל פשוט ומתענגת עליו.
שומעת מוסיקה.
מתפללת לשלום העולם.
עושה עבודה פנימית, כלומר ניקויים והגנות.
יוצאת פעם ביום לסיבוב בשדרת רוטשילד
רואה סרטים ומבקרת בפייסבוק (יותר מהרגיל.
לא מעיזה ללכת לים או לצאת את העיר לטבע
בינתיים. עולה על הגג. מסתכלת על השמיים.
ממתינה.
מתמירה.
נוכחת
מקשיבה

אהבה ורוח על פני המים

קשה להיות איש רוח בעולם שלנו עוד לפני
הקורונה. מובן מאליו שאיש רוח מנסה להלביש
עליה את תקוותיו והבנותיו. תמיד משתמש ביש.
מנסה להשתמש בקורונה לטובתנו. הלכנו עקום,
בלי לשים לב, בלי להבין, אי אפשר לעצור אותנו,
זה לא נעים ואנחנו לא רוצים לשמוע ולנו יש יותר
כוח או כסף או חברים חשובים ואנחנו נשבור אותך
רוח או את כל מי שיעיז להיות שונה, להיות כנה,
לאהוב באמת.
אנחנו נראה להם מה זה. לא נרפה ולא נוותר.

רוח זה לא במילים, גם לא כוח אמיתי, אבל החברה
לא מחפשת אמת כבר מזמן. מישהו אמר אתמול
צריך עשר קורונה לעורר את האנושיות מתרדמתה.
קודם יעלה הפחד, החשד, הניכור, כל מה שגדל וצמח
יצא החוצה. אנחנו לא לבד כאן ומאז שרוקנו את
השמיים והוחלפנו בדימוי החברתי, קשה לנו בלי קהל
ומאחורי העיניים העצומות להיות לבד עם כל הפחד
הזה. כמו נוכחות מאיימת, חסרת צורה, חסרת גבולות,
שקופה, מסתובבת בינינו, שאם לא יחול שינוי היא
תעורר את אותם הכשלים שפיתחנו אבל בגדול
ושינוי זה דבר עמוק אישי מורכב. ואין לומר יש ויש
אלא, יש מי שמתגלה לו ויש מי שלא.
אבל אחרי שהרעל יצא מאיתנו נשוב להרגיש
ונחשוב ונדע שכל זה היה שווה או בעצם לא היתה
ברירה.

שינוי. זאת אחריות אישית

לאינטלקט יש משיכה עזה לפסימיות
הפרדות, ניתוקים, חסימות, התעלמות,
קהות, אטימות, אדישות. פחד והסברים מכאן
עד הודעה חדשה. הכדור מרגיש
ורוצה שגם אנחנו נרגיש.
לא מבקש שנוותר על האינטלקט אלא שנמצא
את הדרך, מעבר למילים, אחד אל השני.
שלחו לנו חיידק לאחד אותנו כלומר למה לא
לראות את זה כך?
אי אפשר לאהוב את כולם כל הזמן, הכדור מסתובב
אפשר להרחיב את עצמנו מעבר לגבולות הצרים
אותם למדנו להכיר. אם נשכיל לשתף פעולה
אחד עם השני, ביחד, האנושות תצלח את המגפה
יותר בקלות ובמהירות.
תחול התאוששות. זה ברור. אף אחד לא יודע מתי.
בלי איום אין סיכוי שנעצור ונעשה שינוי, בלי איום
שבהפסד, אין סיכוי להרוויח. חשוב לשלוט
בתגובה האישית שלנו לאירועים. פרופורציות.
חוטים אינסופיים מצילים מהשברים והעיצורים
של רגעים ומקומות במציאות.
גמישות ומיומנות בהסתפקות במועט, מקלים
על השינוי להיות, מאפשרים לצמצם ולוותר
על מה וכמה שצריך.
מה שקורה לא צריך לאיים עלינו, תנודות ומשברים
מקומיים, זמניים, אנחנו למרחקים ארוכים.
מאמצים פרספקטיבה רחבה, היא מוציאה מהמצוקה.
מבעד לעשרים שנה נראה את מה שקורה כעת אחרת
לגמרי, אנחנו לא באמת יודעים איך אבל בזוית
יש מרחק נשימה.
ברגעים אלה בהם הכל קורס לתוך חוסר וודאות
פאניקה מדבקת. נשמרים. ו שומרים על כללי
היגיינה בכל המובנים

לא הקורונה מפחידה

כשהעולם ישן ואף אחד לא מחזיק לי
את החושך, קול צלול אומר לי תמשיכי.
מי שחי ברגע הזה יש לו חלק בזמן. תהיי
בת לוויה לכל הרגעים במלאות. כאן.
לא מצפה לכלום, לא מפחדת מדבר.
שפשפתי ופרמתי הכל. נשארה נאמנות
ושמחת קיום מלווה בהכרת תודה. זה הכל
ברגע הזה. רק אותו נותן לי השלם.
קיום פשוט וחרישי מציל את הרגעים מאיבוד.
מצאתי ואין מה להחזיק. יש ואין למי לתת.
מצילה את הרגעים מבדידות, משיממון,
מייאוש, מבגידה. באהבה אינסופית,
בשאיפה תמידית, בחזרתיות מבורכת,
מעירה בי את הקולות הצלולים. בשקט
חיה אותם בלי להחזיק בצער העולם,
בלי לסחור. הווה את הכאב, הוא לא מאיים
על הקיום. למדתי לתת לו לפתוח אותי
לא לכווץ, להיות נוכח בלי לשתק. אנחנו
שותפים ליצירה.
בחושך, גם כשאף אחד לא זוכר, יש אור.
יש שמיים. יש לב

אהבה מקיימת


אהבה
כשהיא נמצאת.
כשהיא מורגשת.

במילים אפשר
לעורר, להרחיק,
לקרב, לסגור,
לפתוח, לעקם,
לצמצם,

זה לא
משנה אותה.

היא לא לוקחת אישית
התעלמות, פחד,
דחיה, תשוקה,
עלבון, כעס,
חשבון,
היא בשלה.

היא לוקחת אישית
אחריות על להיות.
מקור אינסופי ומשענת
לכל השינויים

קורונה טיימ

העולם מתאחד במלחמה מול חיידק
החיידק מפרק את העולם שהיכרנו
אין לאן לחזור
התפרקנו והתנתקנו מספיק
דווקא תקופה כזאת מעלה צורך
בהתעמקות במה שחשוב באמת
המדע יטפל בחיידק, בינתיים אנחנו
נתעורר מחדש למובן מאליו
ניזכר באנושיותנו
נמתן את הדרמטיות
ונשיב לאכפתיות את המלכות
כלומר. בואו