מפגשים מרגשים מעצימים את החיים

טוב מה אני צריכה עכשיו אני שואלת את עצמי
מישהו חזק בהיר ועצמאי עם שכל אחר משלי
אני אומרת ר. עולה ממרחקי זיכרון,
מתאימה בדיוק בהרגשה ולא עוזבת אותי
עד שאני מתקשרת לקבוע פגישה.
והיא בחיובית משמחת אותי. טוב עכשיו איך
אני מספרת לה את הסיפור? יחצנית מדופלמת,
לא יודעת אם במקרה, אבל בביטחון התחום החלש
אצלי במערכת. עכשיו איך אני מציגה לכוכבת
את התסריט עד כאן בשפה שהיא תבין
אני מתיישבת ופשוט כותבת את האירועים המרכזיים
בעלילה עד העמוד שאני עומדת עליו. הטקסט
כותב את עצמו. אני נמצאת במקום יותר גבוה
בזוית אחרת, התמונה מתפשטת ומתבהרת.
התמלאתי באנרגיה ממנה, תרגמתי את עצמי
לשפה חדשה, גדל לי המרחב, חזרה הנשימה
אני מסתכלת על כל מה שקרה. ממש לא יאמן
ומחייכת. פעם ראשונה שאני מצליחה.
הגעתי לפגישה ואמרתי לה, יש שתי אפשרויות
אני יכולה להגיד תודה וללכת, קיבלתי ממך הרבה.
אני יכולה להישאר אולי יש משהו שאת יכולה
לקבל ממני. ברור תישארי היא צוחקת בקול,
די מהר הכל קורה כשפתוחים,
מבינים.
לא צריך להתנצל או להסביר.
כשנפגשים,
לא משנה השפה או מאיזה צד מגיעים.
היה מפגש מרגש. שתינו זכינו.בלב.

התמונה מהנחל. בלי קשר ועם קשר כי הרי הכל קשור

העורכת שלי היא עצמה שיר

נימי עורכת אותי, יש לה
מחושים ארוכים ורגישים
בלחש היא עוברת בין השורות,
בקצות האצבעות היא מסמנת
איך היא אוהבת.
היא מוחקת בעפעוף
מקרבת את המילים הגדולות
מחליפה גוף שלישי לראשון,
רבים ליחיד.
איפה העומק שלך
היא שואלת, מעודדת
את שכבות הרצון שלי
להיראות.
מנקה את החוויה
מהגיבוב סביבה

הנה, היא אומרת
מאירה את הניצוץ
שבתוכה.

הדס גלעד

טוב ורע יחסיים במציאות

שמחה והקלה נרשמת בכל תא בגוף, כשאני אומרת את האמת
הנפש רועדת בהתפעמות, זאת יכולה להיות אמת ממש
קטנה או מאוד גדולה. הבהירות משמחת. לא תמיד היא
באה במילים, לתת שם לדברים עושה לנו סדר, מרגיע אותנו.
רופא נותן שם לכאב, אנחנו חשים הקלה.
את מתפקחת, יוצאת מהארון, משהו משתחרר בעצמות
לרגע המציאות מתרגשת, העולם אגב, בשלו ממשיך.
אחרי שאת יוצאת, את לא לוקחת את הארון איתך.

היחסים ביני למציאות שלי רזים מתלונות ומשקעים.
חדרתי את האשליה המקובלת שאפשר לנתק
את הטוב והנעים מהמכאיב והרע.
אותי המציאות מלמדת. לא כל השיעורים נעימים.
בשבילי פרחי ההבנה שווים את המאמץ. הבנתי
אין טוב בלי רע כמו שאין למעלה בלי למטה.

גישה אבסולוטית של טוב ורע קצת מיושנת
במקום לשפוט רוצה להכיר את כל הפרטים
ולהבין את הקשר בין החלקים השונים ולבחור
את הצעד הנכון. למה לשפוט אם אפשר פשוט
להגיב נכון למציאות ואפילו לנצל את השלילי כביכול,
לטובתנו. הרוח מתחזקת מול אתגרים, בבהירות
אני מאוהבת. שחררתי ערמה של מבטים לא נעימים
כבלו אותי בפנים, מי שלא הבין, נפגע, כעס, נעלב, הלך,
שכח, נסתם, התהפך, כולם כולם, הכנסתי פנימה
כלכך הרבה כאב לא שלי ולמה? אנשים באים כשצריכים
הולכים כשרוצים. כל אחד מראה של עצמו, בים
הנדיבות הגדול. אני מתרגלת את ההבנה שהדברים,
גם אם לפעמים בצורה נסתרת ורחוקה מדעת, הם איך שהם
אמורים להיות. עובדה. הנה תראי, אני מסבירה לעצמי
יש אסונות טבע, המציאות לא מפיצה רק אור ונעימים.
תנשמי. התפישה חופשית ממושגים גם החיים. המציאות
היא לא רק המצאה שלי, אנחנו כאן ביחד וזה משמעותי.

יש שיעורים שאני עוברת הרבה פעמים כדי להבין.
משהו בי מתקומם, מתנגד להבנה, למרות שאני יודעת
שיתרצה בסוף, אני נותנת לו לעבור את הסיבוב שהוא
צריך. למדתי לכבד את כל החלקים
המחשבה שעם הזמן יתעוררו ויתפקחו מי שנסגר ליבו,
שעם הזמן אפשר לרפא, לתקן כל דבר, לטפל,
היא אשליה חביבה. זהירות היא יכולה לרדוף אחריך
לרדוף אחרי התקדמות מתמדת, בעוד ההצלחה
היא להכיל. ולראייה, ככל שמצליחים לקבל, מתחזק
הצורך להמשיך להתרחב להכיל.

אשליה של שיפור עצמי מציגה עצמה ברגעים של ניגוד,
הרגל נרדמה, החלפתי בין הרגליים, הפיתרון, ההקלה,
זה רק לרגע ושוב בהתעמתות מול התנגדות אחרת.
הטוב והרע אינם נפרדים אחד מהשני. גם לא מאיתנו.
אני לא נפרדת מהמציאות שלי אבל גם, לא כולה תלויה
עלי. בלי שבר, פשוט, לא מתאים לי להאסר במבטים עייפים,
ביני לבין האידאה שלי, אין פער, השבר בין ההשתקפות למראה
לא בתוכי, אני בונה גשר אחר בקונקרטי, בשפה חדשה.
איני נפרדת מהחוויה שלי. כשהמציאות כואבת אני
זזה הצידה בתוכה, מוצאת תנוחה מתאימה יותר,
נושמת פנימה החוצה בשקט עד שהנשימה נושמת
פנימה והחוצה בשקט.

השראה מעצימת לב פוקחת עיניים


גיטה פרק 2

רוח היא רק למי שמוכן להסתכל בשורש הדברים.
לא כולם מוכנים.
יש דרכים אחרות להתעמת עם החיים.

בהירות פוגשת את המציאות כמו שהיא
מעבר לטוב ורע, קל וקשה.

אי אפשר לצייר במילים את החדירה
לטבע הדברים
התבהרות ופתיחה לא עוצרים
רק אנחנו לפעמים..)

דרך הגיטה – מתוך פרק 3

׳לא על ידי הימנעות ממעשים
משיג האדם חופש מפעולה
ולא על ידי התכחשות
ישיג מטרותיו.׳

4.3
הימנעות לא מביאה חופש
חופש זה דבר שצריך להשיג
התכחשות היא לא הדרך להשיג
דבר בעל ערך ומשמעות

׳אומרים שהחושים חזקים
אך המחשבה גבוהה מהם.
התבונה אף יותר
אולם העצמי חזק מהכל׳
42.3
המחשבה מטפלת בכאב, לדוגמא,
היא יכולה כיוון שהיא מעליו בהיררכיה הפנימית
יש לנו שליטה על התגובות לקריאת החושים
התבונה, הבינה, השכל של הלב. שלמה המלך לדוגמא
תבונה יותר עגולה ורכה מחשיבה שכלתנית, יכולה
לקבל, לסלוח, לוותר, מתאימה ונכונה יותר לחיים וליחסים,
העצמי- הנקודה הנצחית, האש האלוהית בנו, חזקה מהכל

בחדר ביקשו קצת הסבר, אני מציירת מפה
באמצע השכל והרגש
מעל השכל- הרוח- חשיבה בהירה, רחבה, לא מזוהה עם הדנא וההיסטוריה,
לא עם התבניות האישיות
מתחת לרגש- הנפש- רגש לא פתור, מגיל שלוש אמא כיבתה את האור בחדר
ואת רצית שהיא תישאר וזה יכול ללוות אותך חמישים שנה ולקחת חלק בחייך ובחירותיך
אם את מודעת לזה או לא.
זה העומקים שלך אישית לפתור. לכבס את הרגשות של הנפש, לשחרר את המשקעים,
להמיס את הפגיעה בליטוף ולהסכים לעזוב אותה.
מסביב לכל אלה החלקים או בתוכם, כי זה לא מעל ולא מלמטה,
על מישור אחר, במימד אחר של המערכת
הנשמה- הניצוץ האלוהי. הגרעין. הפוטנציאל. המהות הפנימית, הנצחית,
שהיא אישית ולא אישית גם יחד

יוגה היא דרך מכוונת לעצמי. אל החיבור הפנימי האלוהי היא שואפת.
על זה הגיטה, על זה אני מדברת מחוויה

קריאה לדוגמא. הרחבת המבט

לעיתים אני בוחרת להקריא טקסט
השראה לישיבה להכוונת התודעה
מחוץ למישור היומיומי.
אפשר ללמוד בעל פה בית מהגיטה
קל יותר אחרי שמבינים אותו מתוך המקום האישי

מה שיצא במקרה:

״עקור מליבך את הספק
בחרב החכמה הפנימית
קום, ארג׳ונה
צעד בדרך היוגה״

׳עקור מליבך את הספק׳
אני מבינה: יש ספק. זה לא עניין אישי
הספק מקדם עד מקום מסויים. צריך
למחוק אותו כדי להתקדם מעבר לו

׳בחרב החכמה הפנימית׳
מבינה: צריך חרב כדי להשיג רכות.
התשובות בפנים לא בחוץ
אני מבינה שיש עניין ביחסים בין הלב לראש

׳קום ארגונה צעד בדרך היוגה׳
אני מבינה שלקחת דרך זה לקום, מעל חיים
של הישרדות ונהנתנות
אני מבינה שיש דרך.
זה כל מה שצריך

ההיזכרות מעירה את השמחה

באה לסלון, אמאשלי, שמש, מחזיקה את הדף האחורי
של עכבר העיר. מצאתי משהו מעניין הערב
לא רחוק מכאן, היא אומרת, תלכי?
אם תחזרי הביתה אני מניחה שלא, אם תישארי,
מצטרפת אליך בשמחה. הגענו לדירה קטנה,
קומת קרקע, עמוסה עשרות אנשים יותר מדי,
חם, צפוף, מרעיש ואין איפה לשבת. דחוקים
כולנו. פתאום צלילים מציפים את החלל,
קונצרט קערות טיבטיות, החדר השתתק והתרחב
צלולים שטפו את החלל בינינו, בתוכנו,
רטטים ליטפו, פתחו, זה היה מופלא,
כאילו כל הגוף נהייה אוזן גדולה ורגישה
וכולנו יחד שם בחדר שוחים בצלילים ארוכים
עמוקים בלי גבולות.
חזרנו הביתה מרוגשות, מנולו מסתכל עלי ואומר
מה קרה? חזרת אחרת! ריגש אותי שהוא רואה
עוד לא הבנתי מה בעצמי, אחר כך באתי אליו,
הוא היה במטבח ואמרתי כאילו נכנסתי למוח שלי
ניקיתי מדפים עמוסים ומאובקים, שטפתי את הרצפה,
הדלקתי את האור ויצאתי. הוא הסתכל עלי, חייכנו וזהו.
אבל באמת משהו קרה בי.
היום נדמה לי שהחוויות הגדולות האלה הן זרעים
שאפשר להנביט. לוקח זמן להתעצב, לעשות שינוי
בתפישה, הבנה היא תהליך. משהו קורה בפנים
כשאת פוגשת משהו חדש בך. בעצמך. גדול ממך.
זה פתח.
העומק שהצלילים פתרו בי. השקט שלא היכרתי.
האהבה שזה מציף בפנים. הבנה שיש הרבה יותר
ממה שאני מכירה ויודעת

המופלא ואני

הפכתי את עצמי למעבדה. אני עושה ניסויים
בעצמי. מיישמת את ההבנות והמחשבות שלי
על אופן התפקוד והבנת הפוטנציאל.
ההבנות הן אינטואיטיביות, הידע מופשט
אני מחפשת לגלם אותו בחומרי המציאות.
השינוי מוחשי בממשות. הכוונה להטיב
עצמי ומסביב במעגלים.
מבינה את הערך של להעביר לאחרים
זאת אחריות חברתית להתפתחות משותפת
להשאיר סימנים למקומות ותהליכים פנימים.
המורה שלי אומר, ידע הוא חומר. הוא לא אישי
העברתו מנכסת אותו ועושה מקום לעוד.
מציירת מפה של צעדים אינטימים, שבילים
צדדים, תנועות ומבנים, לטובת מסעות אחרים

חוויה של התפקחות אל המציאות, אל העצמי,
חוויה שלמה בלי חלוקה, ו היא חולפת.
רגע נצחי בו הסופי פוגש את האינסופי
משנה לתמיד.
המורכבות של המכלול, של המופלא
לא ניתנת לתפיסה של השכל. הרציונלי
אינו מסוגל לקלוט את הכל סימולטנית.
תהליך ממושך להיות מודעים לכל הקשרים הפנימים
של המוח, של החוויה, הם יותר מדי להבין.
המופלא טבוע בתחושה שהכל קשור להכל.

חוויה של חופש, של רגשות עצומים מאיתנו
אבל עדיין בתוך המבניות שלנו ושל העולם
הנראה והנגלה. הפער מובנה בתוך החוויה.
כדי להתפתח, להתרחב, להכיל, להבין, צריך
לעשות לו מקום, לא לנסות לדלג או להגיע או
כל דרך אחרת בה אנו בדרךכלל מתעלמים
מהפערים הפנימיים של הדברים.

הטוטליות של החוויה היא משהו שאנחנו
מפרקים שנים להבין. את המוחלטות שלה
מעל הזמן והאירועים שהיא מולידה או קורים
בלי קשר. החוויה לא נתפסת בשכל
בלתי אפשרי לו. על כן הפער. הוא בתוכנו.
זה האדם. הפער. והוא גם גשר.
בין האלוהי לחייתי, בין הנשגב לבזוי,
בין המופלא ליומיומי.
תלוי בין הקצוות של ציר הקיום

החיים יכולים להיות הרפתקה מדהימה
למי שמעיז לדרוך על הקווים, לשחק בסימני דרך
בספורט אתגרי ומשימות מחרפות נפש,
תיאור דרמטי וזה לא בדיוק ככה כלומר כן
אבל הרבה יותר עדין
אני מדברת על בחינת היכולת

כמה מלא ובהיר אני יכולה לחיות
את ההבנות שלי במציאות.

בהתחלה זה נראה כמו מחיצה
עד שאני מצליחה להשלים את הפער
בין מי שאני לבין מה שהבנתי בחוויות שלי.
אני מתחילה בבושה ואשמה, מול הנשגבים
אי אפשר שלא, אני מרגישה קטנה וגסה
מול המופלא. אני מדברת על תהליכים
עדינים של הבנה טרום השלב המילולי

עוצמות ההתפעמות הרגשית לא ניתנות לתיאור
אקסטזה אין לה מילים. דימוי מתאים יהיה
להכניס את האצבע לשקע חשמל
אני מעריכה שאנחנו חיים ברגיל עשרים אחוז
(לא מדוד רק לתת סדר גודל)
הכל חי
אחרי שההתרגשות שוכחת, האש ממשיכה לבעור
שנים. מתחיל תהליך עיכול מורכב.
בכלים השוואה, שיפוט וביקורת, רגשות רעילים
ופרשנות מקטינה, המיומנויות שלנו, בשפה הזאת
לא תשיגי אף מקום ראוי.
אני לומדת בעצמי להפסיק לשפוט. שם במקום הזה
אני מבינה שאני מתמסרת להרפתקה של גילוי
והשתנות שאין לו סוף.
אני לא יכולה להיעצר במבנים שלי. אני מתכוונת
לגלות כמה אני יכולה להגשים את עצמי. לקרב
בין שני הצדדים השונים בתוך המציאות:
המופלא ואני.
שני הפנים מחוברים. הגדול והקטן בחבילה אחת.
התרגום של החוויות להבנה בממשות מתחיל איתן
וממשיך לתמיד. להיפתח להתבהר להתגלות
הגודל שלהן אינו ניתן למיצוי בכלים שברשותי.

עכשיו אני מחפשת מילים, התבגרות היא תהליך,
להתפתחות אין קצה. התנועה כפולה,
מצד אחד אני מחפשת להתפשט, לצאת מהצורה
מצד שני מחפשת לעשות צורה למודעות במילים.
זאת מסירת החיים לחקירה מתמשכת שהיא
הקשבה פתוחה

חוטים נאספים לסיפור עוד ארוכה הדרך

עגונות כל אחת בחדרה משני צידי המסך
מרחב מחזיק בנינוחות
המילים נשפכות ממני כאילו עמדו בפתח מחכות
בהתרגשות לאות.
בגלל המרחב שלה הצלחתי
להביא די הרבה חלקים של התמונה
היא שמעה והרגישה מה שהבינה,
רעד עמוק הסתירה אבל לא מעדה
בזכות המידות שלה יכלה להכיל ועוד
היה לה חיבוק בשבילי
אחרי כלכך הרבה ימים ואנשים ולילות קשים
החיבוק שהיא הביאה הספיק בדיוק
סלע ענק שהסתיר, נמס
פתאום התגלתה בי אחת שלא אוהבת אותי כי
קרה מה שקרה ולא משנה לה איך ולמה
חיבקתי אותה לליבי, צחקתי בקול, מה כבר יכולתי להגיד
הבנתי. חיבקתי אותה וחיבקתי כמו שאמא חיבקה בחלום
פתחתי את הצוהר וכל הסיפורים פרחו באוויר.
הסתכלתי במראה ואמרתי שחררי. שירי את השיר שלך
לעולם
אחרכך קמתי והיכיתי את הגורל באמת שלי ישר לפנים.
אמרתי פשוט ובהיר. כח שנים עמד בקנה
פתאום היה שקט. הרמתי רגל על רגל, עכשיו אנוח בשקט
אחרכך אקטוף את המילים