יחפים

כשאנחנו נפגשים
במקומות שמעבר למילים
הם הכי אינטימיים והכי
לא אישיים. מקומות בהם
העוצמה והבהירות
לא נכנסת לתבניות של העולם.
אחיזה. כבילה. בעלות. רדיפה.
נטישה..
את ההרגלים הנפשיים
החזקים מאיתנו
צריך להשיל בפתח.

רוח על הפנים

כיוון שרוב החיים שלנו מתרכזים בשכל
אפשר להסכים שהוא המקור העיקרי
לתענוג ולסבל שלנו.
כשהוא ממלא את תפקידו החשוב בחיינו
הוא מועיל ומיטיב.
כשהוא משתלט על הרגשות, על הזמן,
על המרחב, על החושים, כשהוא מאבד
את השליטה על כפתור הווליום והמרץ,
הוא יכול להיות מטריד, כובל, אוסר, מדאיג..

חשיבה בלתי פוסקת
שוחקת את מערכת העצבים,
היא מקור לבעיות נפש:
דיכאון, חרדה, רוגז, יאוש, בדידות..

אנחנו אוחזים במילים, דימויים ודעות,
אוספים ושומרים חפצים, אוגרים זכרונות,
ממוללים מחשבות ישנות. לא פנויים ופתוחים,
לא ערנים וסקרניים לעכשיו

הזדהות היא הפרשנות שלנו למה שקורה
היא מפריעה לראות בבהירות את המציאות
חיצונית ו פנימית.
נעוצה בשפה של ביקורת, השוואה ומחסור.
שומרת לנצח חומרים לא מעובדים,
משתמשת בהם להוכיח ולהצדיק
התנגדות וכפייה על ההווה,
על היחסים.

שמענו זאת מספיק פעמים, כבר נוכחנו:
הגישה שלנו משנה הכל.
את ההרגשה, את המחשבות,
את היכולת להתעמת ולהתמודד
ואף את המציאות.

לא מספיק לדעת את הדברים,
ידע הוא מפתח להניע שינוי.
צריך לקחת אחריות אישית
או להחליף אחריות בהתמסרות
למשהו גדול ממך.

כל אחד מה שמקדם אותו

חשוב שהתנועה תשב על הבנה

בארכיטקטורה הפנימית
אנחנו שואפים למרחב ולמבנים
מתאימים לנו, להיום.

המשחק הפנימי משתנה

בכל יחסים, את לוקחת תפקיד,
יבוא רגע ותרגישי שאת נדחקת
אל הפינה, נחנקת, אין לך מרחב,
אל תצמדי למה שאת מכירה
מעניין להחליף תפקיד
מאתגר לצאת מהפינה
זה האופן להכיר בנו עוד חלקים,
הדרך להרחיב את החלל הפנימי.
את בעצמך
מהות בלתי מוגבלת

כמה שזה קשה, קל יותר
לנתק את היחסים.

הבעיה שלנו לא נמצאת אצל
מישהו אחר.
הזדהות תמיד תעדיף להתמקד
באחר. המבט שלה פונה החוצה

מבט רחב יותר מבהיר
בין חופש להזדהות.

אני בונה מקום פנימי שלא תלוי בהגדרות
חיצוניות.
בלי להאבק על טריטוריה, אני מקום
יציב גם בשינויים

הגוף שלנו מייצג את ההבנה שלנו
בתוך החיים.
אינו מראה לשאיפות ולדמיונות
אלא למציאות

חרדת נטישה הלכה והתעצמה
כאן ועכשיו בלב כולנו חוסר וודאות.
שינויים גדולים עלולים לעורר חוסר אונים,
תלישות, נפרדות, בדידות,
אלה רגשות מעכבים.מחלישים.
הנפרדות סוגרת ומחלישה אותנו
אנחנו מאבדים את החיוניות
הכוח המניע בנו נחלש.

זאת חכמה להחזיק באמונה בטוב.
לזכור ש הכי חכם להיות טוב.
שאפשר
להיפתח, לסלוח, להשתנות.

הימם אותי לגלות שלהזדהות
אין סליחה באפשרויות.
אגב, היא לא רואה בזה נכות,
זה עיוורון.

היציאה מההזדהות מאפשרת
לראות ולפרש את הדברים מחדש,
לבנות מקום חדש. מבניות אחרת.
ככל שהרווח ביני לבין המבט גדל
חופש יכול להתגלות

להסכים אחד לשני להיות
ולהסכים להיות אחד לשני

זה להשיב רוח חיים לפנים.

אל תשכחי, הכי חכם זה להיות טוב

התעוררות יכולה לקרות בבום
מאסון גדול, אהבה ענקית,
חווית המופלא, או בצעדים
של הקשבה
לאורך ובתוך החיים.
חוויה, גדולה כקטנה,
חולפת
מה את עושה איתה
קובע.
החיים הם לא דעה

את מתעוררת אל עצמך.

הזדהות ממהרת
לכסות כל מצב
בדעה
שהופכת שריון
שנעשה עם הזמן
בלתי חדיר.
נסתרת מאחרי חיוך
או וילון של מילים.

מה שמביך בעיוורון,
את לא זוכרת
שהוא שלך. כלומר
זה לא שלא רואים אותך

את יכולה להצמיח אותך. אליס,
בארץ המראות תקשיבי למה שאנשים
אומרים דרך עצמך. צריך שמש פנימית
כדי לנצח במאבק הפסיכולוגי הזה.

זה תמיד מה שאת מספרת לעצמך.
את ממשיכה לתרגם את הדברים.
את לא מתייחסת לנשיקה הראשונה
כמו רעידה בלוחות הקיום
שהרגשת אז.
אל תקפאי בת שמש.

זה לא שהשמש כועסת
אם מישהו לא מתעורר.
היא גם לא נעלבת
ממי שלא מסתכל עליה.
זורחת ושוקעת שוב ושוב
וביניהם עושה את תפקידה
הכי טוב שהיא יכולה.
מבעד לעננים
המלכה של השמים
לא לוקחת אישית,
חופשית מפיתולים
של התודעה,
מחייכת לערים ולישנים

האור לא אישי, החושך כן

אני מדברת על יצירת מופת

רק לראות את העטיפה ולהבין כמה חופש אמיתי יש באיש הזה
שנתן חופש למעצב שנתן לעצמו חופש ובחר בעטיפה אדומה!
כן. עם שדרה שחורה, שלא יהיה ספק.
מקדימה דמות מצויירת של מר חופש, בערום מלא, איך לא?!
וכל מה שהוא צריך בחיים: זקן של נוכחות מלאה, מקל נדודים,
בעצמו הוא נטוע, יחף לא מפחד מהמסע ולא מהמשא.
וכובע מייצג את הנימוס, ערכים ודרך ארץ המייצגים אותו.
למה אני מדברת על העטיפה ולא על מה בפנים,
כי אתם חייבים את זה לעצמכם.
אם ברצוני להביא ציטוט לדוגמא, זאת בעיה,
כל פסקה מתאימה.
מזכיר לי את סטפן, כל מילה במקום, כל משפט חשוב.
הסדר והקלילות. הבהירות בעומקים ובגבהים שהוא מטפס.
אין דברים כאלה.
בדמיון את חושבת לפגוש אדם שהוא השראה,
שהוא כל כך חכם, שלם,
רק להסתופף במחיצתו,
פתאום את מגלה
עונק יכול לעורר תחושה לא נעימה במציאות,
אור גדול מאיר את הכשלים והצללים,
רק עכשיו את מבינה.
ועדיין לא סיימתי לקרוא:)
מי שיש לו אומץ לאהוב את עצמו,
אני מאוד ממליצה.
ספר מכונן.

מגרעין של אבוקדו יוצא אבוקדו

אם את מחפשת שקט, כמו שאני חיפשתי,
במציאות את הולכת להשיג שלום פנימי
לצמצם את הפער בינך לבינך. הולכת
בכיוון של חופש, את חוצה את מחוזות הילדות,
מוותרת על השאיפה המתפנקת לשלמות.
התעוררות היא מהקליפות של עצמך
בצעדים של התבגרות להבין ובשלות להיות.
מושלם מת,
דימוי חסר תנועה
אין בו חיים.
הוא לא מצמיח כלום.

כל התפקחות כואבת, את מתמכרת
לחופש ולמרחב שאת מרגישה אחרי

לא פשוט ללמוד משהו שאנחנו חושבים
שאנחנו יודעים.

אי אפשר להיפתח כל עוד מתנגדים
לראות את ההתנגדות ככזאת.

אי אפשר ללמוד משהו לגמרי חדש
בשפה ישנה. לכן אורך התהליך

קשה להיפטר ממחשבות מוכרות.
אנחנו מאמינים להן

לפעמים נדמה לי שהמסע כולו מכוון
לצלוח דרך ההתנגדויות שלנו.
התנגדות פנימית היא רעל הרסני יותר
ממה שקורה בחוץ

כשמתרגלים להתעמת עם הדברים
לא חושקים שיניים.
לא מתאים לי,
לא שלי,
בלי לעבור במערכת הרגשית,
בלי דיכוטמיה, פשוט.
בלי משקעים

תמיד יש חלקים יותר ופחות מוצלחים,
גם לחיים. זה לא בגלל שעשית החלטה
לא נכונה או בגלל שאת לא בסדר.
ההפך, זאת הזדמנות. זה פתח
בתוך החיים
התנועה והשינוי טבעיים,
הגישה שלך
תעשה מהם התקדמות
התפתחות

אנחנו רגילים למחצו של הפחד
הוא כובש אותנו בקלות.
שמחה באה מספונטניות
קשה להיות שמחה כשאת לא את.

להכיל שמחה וחופש בעומק הקיום
צריך נחישות, סבלנות ואמונה.
את יותר ממה שקרה לך,
תנשמי
החיים כאן בשבילך.

זאת השראה להסתכל בשקט
על הדברים
לחפש את היופי.
אני עצמי בוחרת במה להתמקד
מה להכניס פנימה. עם מי להתחבר.

התעוררות היא מחוייבות

החיים עצמם

אנחנו מתיישבות בשולחן פינתי
מזמינות את המנות וממשיכות בשיחה,
גספצ׳ו מגיע קודם, במבט ראשון, חשוד בעיני
במרקם ובצבע מתחזה למרק דלעת
לא מפתה אותי אבל לא אני הזמנתי,
היא טועמת את המרק
אני מסתכלת על חילופי הדברים בינה לבינה
על הפנים שלה,
בסוף היא אומרת המרק לא משו עד
כמעט אולי מקולקל אבל לא הוא בסדר.
אין לי ברירה, אני טועמת,
מזל שלא ירקתי אול אובר. מה זה הדבר
הזה? זועק קלקול למרחקי החייך
אני מסתכלת עליה, היא מחייכת, אני לא,
יכולת לאכול עכשיו את כל המרק בצלחת.
כן, היא אומרת קצת פחות מחייכת.

אנחנו מדברות על תהליך חי בתוך החיים
להכיר ולגלות את עצמנו, לוקח שנים
תהליך מלווה בפרוק תבניות ומושגים רגשיים,
ניקוי הבנות ישנות, שחרור התפישה שלנו מעצמנו.
אנחנו עושים את זה תוך כדי תנועה.
להגיד את עצמנו זה לאהוב את עצמנו
זה הבסיס, היעד, המשימה, בתוך החיים,
במציאות פיסית נושמת ומתהווה
זה החופש

היא מספרת על חברה שהלכה לרופא
לבדיקת גרון ושכנעה את עצמה שהיד
של הרופא שליטפה לה את הפיטמה
היתה ׳לגמרי חוקית, בסדר, זה רק היא,
סתם בעייתית עם עודף הרגישות שלה׳..

החופש להיות את, להגיד אותך, לעשות
את הצעדים שלך, את הטעויות שלך,
החופש לאהוב לקום בבוקר
לקום עם ענין ואתגר, בסקרנות ונחישות
להפסיק לישון בתוך עצמי ישן
לחיות את האמת שלך בתוך החיים
זאת משימה מאתגרת ומרגשת

עכשיו היא מול צלחת ולא נעים לה
היא מעדיפה לאכול ולא להחזיר את המנה,
מעדיפה לאכול ולא לעשות בעיות,
מעדיפה לשתוק ולא להישמע מאשימה
או בעייתית או מושכת תשומת לב
או עושה משהו ׳רע׳
היא מעדיפה לאכול את המרק המקולקל

ביטחון עצמי לומדים להגיד לא
אהבת הקיום לומדים להגיד כן
go figure

פרימה היא תהליך

כבר שנים אדם הולך לדוג, ערב אחד בשבוע,
הוא אוהב ללכת לבד, לשבת על האבנים
של שובר הגלים, שעות הוא יושב שם אחרכך
חוזר עם הדגים הביתה מכין לכולם ארוחה מפנקת.
לפני כמה שבועות, פתאום, הוא לא יכל
להרוג את הדג, לא הבין בדיוק מאיפה זה בא לו,
הוא הסתכל על הדג, קרס החכה נעוץ לו ב לחי,
הגוף רוקד את ריקוד החיים, שמחה והתנגדות.
הוא לא יכל לתת לו את המכה הגואלת.
משהו עצר אותו, הוא לא יודע להסביר,
פשוט לא היה מסוגל.
הדג פרפר רבע שעה בדלי
עד שנהייה שקט.

התחביב התמים נראה קצת אחרת עכשיו
במבט רחב, מהרגע שהוא קלט את חיים
בדג, הוא לא מסוגל להרוג אותו. אבל
עדיין לא יכול לוותר, קשור עדיין להרגל
ולטעם אוהב את המנהג וכל מה שמסביב,
התודעה הישנה והחדשה עושות את הריקוד שלהן
בינתיים הדג מפרפר בדלי, בלי לשים לב
אדם לומד ומתרגל להתעלם, להיות אדיש,
לא להקשיב, להצדיק את עצמו,
כן, לא, הוא לא הרג אותו,
הוא הניח אותו בדלי, הדג מת בעצמו.

זה לא במילים,
לוקח זמן ומאמץ להפנים, להרחיב מבפנים,
לקבל זה תהליך
הוא לוקח מהמוכר את המקום
פורם את ההזדהות.

איך התעוררות היא התפתחות תודעתית
היא הרחבת המבט, היא חיבור ללב?

אדם הרגיש, פתאום הוא ראה את הדג
לא רק את עצמו.

וזה ממשיך להיפתח
ולהתרחב

התעוררות היא האפשרות היחידה

את לא מתאהבת במישהו אלא
במה שאת חושבת עליו,
זה בינך לבינך.
האכזבה במציאות יותר מצפויה
היא בינך לבינך
אבל את מניחה אותה עליו.
זאת הזדהות

כל השיחה כלואה בתוכנו
אם אנחנו לא מדברים עם
ועל הרגשות שלנו בחופשיות

ביחסים ארוכים, אני לא פוגשת
את האדם מולי אלא את מה שאגרתי
עליו, כל המחשבות והתמונות,
שעברו דרך המסננת שלי וקיבלו
את הפרשנות שלי
שמורים ומקוטלגים בי.
החומה שאני בונה
מהדעות והזכרונות שלי
מסתירה לי את המציאות,
חונטת את הקרובים.
כל דבר שהאדם ממול יגיד או יעשה,
יותאם להגדרות שיש לי עליו
אותו אני כבר מזמן לא רואה.
גם אם הוא מטר לידי.
זאת הזדהות

ה׳חשיבה׳ הזאת חונקת את החיים
אוכלת את החיוניות שלנו

אנחנו חושבים בשביל אחרים,
מה הם יחשבו, איך הם יגיבו, מה הם
מתכוונים.
זאת חודרנות, יהירות, לא איכות
זה לוותר על האחר, לא רגישות.
זה ללכת לאיבוד.

ביחסים הכי חשובה היכולת
לדבר את הדברים.
אנחנו לא יודעים להגיד את עצמנו
ולא בטוחים מספיק
כדי להקשיב.

לאט לאט נאספים ונערמים בנו
חומרים שלא אמרנו
וכבר אי אפשר
להגיד.

היחסים המעולים שלנו עם הכלבים
והחתולים שלנו, נוחים ואפשריים
קודם כל, בגלל שיש מלכתחילה
היררכיה ברורה לטובתנו.

חתולים וכלבים באים כל פעם מחדש
לא סוחבים משקעים רגשיים, קצוות
לא פתורים.
ו אין להם דעות ומחשבות שמאלצות
אותנו להתמודד עם עצמנו.

האור לא אישי החושך כן

אהבה מול פחד עומדת

כל אדם חווה שבר גדול בחיים שלו
היום החיים עצמם חווים שבר גדול,
חוסר ידיעה, פחד, בלבול, דברים מתפרקים,
משתנים, מתהפכים,
מה שקורה, קורה, זאת עובדה
גם אם לא מסתכלים.
הקושי נעוץ בגישה שלנו
הפתרון נמצא בבחירה שלנו
איך מתמודדים
לאן לוקחים את הדברים מכאן
איך נותנים לכל זה משמעות חיובית.

אינסטינקט האחיזה הוא הראשון להגיב
ממש כמו בראשית החיים כשהכל חדש,
אוטומטית אנחנו שולחים ידיים לאחוז
במה שהיה, במוכר, בהרגלים, בדימויים,
אנחנו מחפשים אחיזה. אבל עכשיו
השבר הוא בעולם. במכלול. בחיים

אנחנו לא יכולים לשלוט במה שקורה
אבל אנחנו גם לא יכולים להרשות לעצמנו
לאבד את השליטה על החיים שלנו
וזה מה שקורה עכשיו.
זה לא שבר אישי, פרטי, לא בעיה נקודתית
זמנית. פלסטר לא יועיל כאן
צריך ריפוי יסודי אמיתי
קוסמטיקה לא תועיל, לא תצליח לטשטש,
הבעיה נמצאת בשורש הדברים.

הכוח התהפך נגדנו. זה דבר שכיח
אנחנו צריכים להרחיב את נקודת המבט,
את הפרספקטיבה, את התפישה.
זאת בחירה מודעת, לצאת מההזדהות.

אנשים עדיין חושבים במושגים של זמן
׳אחרי הקורונה׳, מחכים תיגמר,
דבר לא יחזור לאחור. הגלגל מסתובב
קדימה. אנחנו צריכים להתעורר

כובשים אותנו תודעתית.
לא משנה אם לנגיף יש אבא חזיר ואמא
עטלף או מזרק במעבדה, לא ברור אולי
מאיפה הכל התחיל, השבר מורכב
שורשו נעוץ בזמן, אנחנו עדים לתהליך,
בינתיים לוקחים מאיתנו את החופש,
עושים אותנו יותר כנועים, כבושים,
חסרי חיוניות ושמחת חיים. אנחנו
עושים אותנו

אנחנו חיים בעולם של הפכים
הכוח התהפך נגדנו.
עולם של אהבה, שנהפכה לפחד
שנהפך לאלימות.
זה גלוי.
בחוץ. בפנים.
אדם אומר, אני לא בטוח שאלים יותר כעת
אני צריך לראות נתונים סטטיסטים
ושנינו צוחקים

תחשוב על איש שגר בכפר לפני מאה שנה
תחשוב על מישהו עכשיו בימינו
אתה מרגיש ?
הדרישות, הקצב, האינטנסיביות, הדציבלים,
זאת אלימות !

נכון פעם אחד הרג את השני בשדה הקרב
פנים מול פנים. נורא.אלים. כמה תמים
היום ללחוץ על כפתור קטן בחדר ממוזג,
כוס יין טוב, בלי שפריצים לפנים. נראה טוב ,
פחות אלים?

אולי זה התחיל במהפכה הצרפתית,
עם תהליך חילון, עזיבת הטבע למען
הערים. עם התיעוש והמיכון, עכשיו
הטכנולוגיה והמחשוב, הם מתפתחים
על חשבון החופש שלנו
אנחנו מורחקים מעצמנו

הינו אמורים היום להיות בארבעה חמישה מימדים
אנחנו מתכווצים לתוך מסכים
נופלים במימדים
במידות
עסוקים במדידות
של מה ?!
איכויות אנושיות ?!

תסתכלו על המסכה הזאת, מיותרת בים,
בשטחים פתוחים, נכפת בכוח ואלימות
אנחנו מתרגלים לשפה הזאת
ליחס הזה.
אנחנו רוצים טוב, ממושמעים לחוקים
חסרי הגיון בעליל.
מקצים לנו זמן ומקום להתקוממות מאורגנת
נשלטת בכוח, מנוהלת בנועם

כמה התהפך הכל?
החטא הראשון והחמור של אדם הוא
יהירות
בואו, עכשיו ההתמקדות ב
השפֿלות.
עד כדי כך נמוך

בגדילה וצמיחה, הספירלה עולה למעלה
האור לא אישי, החושך כן

מי שמתעורר ראשון מעיר את כולם

הפייסבוק של צוקרמן הרס את העולם
הוא גם תוצר של העולם. שימי לב
אני לא מאשימה את צוקרמן
אני לא רואה בו קורבן
אני אומרת מה שאני חושבת
אשמה וקורבן יצאו מהשפה שלי מזמן.
אבל עדיין, אם הן נמצאות עמוק וחזק
באוזניים של מי שמולי
זאת בעיה.
היא משתקת את השיחה
עושה אותי זהירה
ואת השיחה סתמית

מותר להגיד מה חושבים בלי להחשד כ
ביקורתיים, מאשימים, מתבכיינים ?
כלומר

הכוונה העקרונית היתה להיפטר
מהביקורתיות והשיפוטיות
מתוך הבנה כמה ואיך הם מפריעים לנו
וליחסים.

לחדד אותם ולהעמיק לחדור
לכוונות הפנימיות של מישהו אחר,
זאת לא רגישות ולא חכמה
זאת בעיה בריבוע
והיא עיוורת.

השיחה תלויה בשניים
לשון ואוזניים.
אם יש לב פתוח בסביבה
הקיום נעשה יותר חי
השיחה נוגעת

אני מספרת לה מה קרה לי, היא אומרת
שאני מאשימה, עם זה היא תצא.
את זה היא תזכור
את הדעה שלה, את הפרשנות שלה.
היא לא תזכור מה קרה לי
לא הקשיבה באמת למה שסיפרתי
היתה עסוקה בדעתה,
היא תישא את המחשבה
הביקורתית והמאשימה שלה
עד סוף הימים שלי.

זאת הזדהות. היא תמיד עיוורת.
זאת מראה. היחסים נסגרו לנו
בתוך עצמנו רחוקים

בגלל ה הזדהות
השיחה נעשת מלאכותית עד חלולה