יש משהו במצב הזה שיכול לעורר את הלב

צלצול טלפון, את בבית? תפתחי לי את הדלת בעוד שלוש דקות?
בוודאי. מחייכת בינתיים לאמה.
אני פותחת את הדלת, הוא מגיש מעטפה עם התשלום של החודש,
לא סובל זום, מסכים, ממש לא מתאים לי אבל בלי קשר, זה שלך.
אני מנסה להתווכח, באתי עד לכאן במיוחד הוא אומר,
הדלת נסגרת כיס הדמעות נפתח.
ביטויים של נדיבות לב, התחשבות, אכפתיות,
מרגשים אותי היום מודה
ותודה על היש.
כי יש משהו במצב המוזר של עכשיו, שפותח בנו, שמזכיר, שזוכר
שיש על מה להודות

תודה שחשבת עלי

חג. אביב. חירות. מסתכלת מסביב
חיפוש הוא אופן ההתנהלות שלי
לא כי איבדתי משהו אלא כי אני מתגעגעת.
אוהבת את הפתיחות הזאת כקיום,
מסתכלת על ההדהודים ביני
לבין המציאות, הם מגלים לי
את הצעד הבא.
התנועה הזאת ממציאה אותי
מחדשת מסלולים
מרחיבה ומגמישה.
חוט עדין
משחרר אותי מאחיזה
בחולף ובמשתנה,
אני מעיזה לגעת בדברים.

התרגול שהיה מוקדש לשקט
לצרוף אותו פנימה,
להוריד מבנים עשויים מחלומות
לאדמה,
קיבל חיים אחרים.
מתוך השאיפה להתקרב,
הכוונה לא למרוד בשמיים
גם לא ללכת בהם לאיבוד,
התרגול הפך לסוג של אמנות לחימה.
אין יריב על המזרון, אני רוצה
לנצח את העיוורון שבי.
להרחיב ולהשלים.

חופש ועצמאות הם לא
מימוש רצונות רגעיים חולפים,
הם ביטוי ליכולת עצמית
להתמודד עם מה שקורה
עם המורכבות
ולהסתגל במהירות לנסיבות
המשתנות .

סגנון חיים פשוט ורזה מבוסס
על הישענות עצמית
בעיקרו הוא כושר חיים גבוה.
עושה את ההתמודדות האישית
יותר חסינה וערוכה למשברים
לא צפויים
כמעט לא חל שינוי באורח החיים שלי
מתורגלת ליצוק תוכן ןמשמעות
לשפע הזמן. מתמיד עובדת בבית.
ממעטת בקניות ובילויים. הולכת,
לא משתמשת בתחבורה ציבורית,
עם הרכב, רק מחוץ לעיר . מכבדת
פשטות, כנות, טבעיות, אוהבת שקט.

ביטחון הוא אשלייה. למדתי מניסיון.
היכולת להסתפק במועט
המאפיינת את סגנון החיים הזה,
היא מעטפת חוסן.
המשבר הזה בחיים שלנו
בעולם שלנו
הוא הזדמנות ללמוד להבחין
יותר בבהירות
בין רצונות לצרכים.
מה בין לבד לביחד.
זאת הזדמנות לכייל את עצמנו
מחדש. בעיניים פקוחות
מה שווה קיום בלי אהבה?!

שבת אחרצהרים החלפנו מחשבות


לשמור על העולם אנחנו זקוקים לאנושיות
היא אינה תלויה באלוהים, גם הנגיפים
לא תלויים בחסדו או בכעסו

האמונה מחזקת איפה שהשכל נבהל
ונכשל לראות את הפיתרון
אבל אינה מנוגדת לשכל הישר.
זאת חכמה לשמור על האמונה
כשלומדים לראות בבהירות

אמונה לא באה מלמעלה היא מעלה אותנו
מעל המחסום של ההגיון.
לא נמצאת באותו מישור
לוקחת אותנו למקומות יותר נקיים שלנו
משם באים כוחות חיוניים לחיים.

כשאני במקום הנכון חמלה היא
הרגשה טבעית.
כשאת במקום הנכון את שמה מסכה
לא כי אמרו לך

פעם תלמיד היה מודה למורה היום
המורה מודה לתלמיד, ככה רחקנו.
פעם אריכות ימים סימנה בינה מכובדת
והיום, כמה צמצמנו.

שבי בשקט, מיד את רואה כמה את שקרנית
אם את לא נבהלת ובורחת
את מתחילה לעשות דרך
להיות יותר אמיתית
יותר כנה עם עצמך
(ובכלל.
היכולת לראות בבהירות, גדלה
יחד עם פיחות בשיפוט ובהתנגדות
אנושיות מתחזקת בחמלה

כל חלקיק הוא תנועה

נכתב לאמא של עדן, מרגיש לי מתאים גם בימים אלה

חוטים של יוגה

אין לנו שליטה על החיים ולא הכל אנחנו יכולים להבין.
אנחנו מחפשים הבנות להצדיק את הבלתי נתפש, החיפוש
מעמיק ומרחיב אותנו.
במבט רחב את מבינה שהדברים קורים כמו שהם קורים
לטוב ולרע.
לא הכל אנחנו מבינים ואין לנו שליטה על החיים,
זאת הבנה רחבה ועמוקה להשיג.
ואת לומדת להבין. אנחנו לא שולטים כאן אנחנו חווים
מה שמזמנים לנו החיים.

הזמן עכשיו מורכב מאינספור חלקיקים שבירים
והחושים של הגוף של הנפש פעורים.
לא זמן למחשבות עכשיו את מתאמנת בלהיות.
נאספת בפעולות קטנות של יומיום. דורכת על האדמה,
טובלת במים, מסתכלת על השינויים של האור,
נמצאת ביחד עם אנשים קרובים ואוהבים,
מקשיבה לנימים הקטנים שמעצבים את הרגע.
בתוך המצבים אנחנו יכולים ליפול או לקום ולהמשיך.
לא זמן למחשבות עכשיו את מחזקת את הגוף,
מחזירה לנפש את הבסיסים. עכשיו את שומרת על הנשימה,
נותנת לרוח ללטף את הפנים, מתחברת אל הבטן שלך
את מגלה מחדש מי את ואיך לחיות.
החיים מעוררים אותנו אליהם…

View original post 108 מילים נוספות

נגיף מנסה להעיר אותנו

לא מבינה מספיק בגלגלים האחוריים של השעון היקומי התמקדתי לאורך השנים בקטן אלא שאין הבדל בין מיקרו למקרו. לא תמיד יודעת להסביר מה אני מרגישה אבל עדיין מעריכה את ההרגשה לא פחות מהסברים. הנגיף הזה עושה לנו לא טוב ובעצם מראה לנו את הלא טוב שהגענו אליו בהיסחפות, בלי כוונה ואפשר שנתעורר. אי אפשר לעצור את התהליך העולמי אפשר להיות ערים וקשובים ונשמרים ומתמודדים עם המציאות בעיניים פקוחות. אנחנו אטומים מאחרי מסך. לא נותנים למאורעות לגעת בנו. כבר אין לנו מקום וכוח לדאגה ולכאב אלא שהטכנולוגיה משתלטת לנו על החיים, כוחות גדולים מפרידים בינינו בכל מני דרכים, מגדלים בנו כוחות שליליים וחוסמים. משתמשים בנו. אנחנו מאבדים לאט לאט את הערכים והאיכויות עבורם שווה לחיות. את החופש, פשטות והאהבה, את הכרת התודה, נדיבות, השתתפות, אכפתיות. זאת לא דעה אישית. סתכלו סביב. בפנים. זה מה שקורה מרוב הלחץ והמתח, הגודש והעומס. כמו שהרשת החברתית פגעה לנו ביחסים באופן בלתי הפיך כך הנגיף דוחק אותנו עוד יותר לתוך חיים במסך. חברים זה מימד אחד פחות ובעצם היינו אמורים כבר להתבסס ברביעי או בחמישי. עכשיו אנחנו מרוצים ומתפעלים מעצמנו שאנחנו מתמודדים עם הטכנולוגיה שהפחידה עד לפני רגע ולא מבינים שזאת הכוונה הגדולה לעשות אותנו יותר אוטומטים. מכאנים, משובטים. פחות חושבים ומרגישים עצמאית. יותר מובלים. מפוחדים, חרדים.
כשאומרים שהעיקר בהרחבת התודעה, הלב, זה לא לקחת אישית ממש לא מתכוונים להפוך אותנו לאדישים, קרים, מחושבים עד ניתוק מאחרים, ההפך, הכוונה להיפרם מהחשיבות האישית כדי להרגיש יותר, להעיז להיות עדינים, לראות את השבריריות שלנו ושל אחרים. להיות יותר אכפתים אולי אפילו חומלים. התעוררות היא דבר מאוד מאוד אישי. התת מודע שלנו מלא, גדוש רעלים, אנחנו מחוברים ביחד, הפרשות התודעה העיוורות, לא מסתיימות בינינו לבין עצמנו, הן משפיעות ומשליכות. אנחנו במשבר קיומי ועדיין. לא לוקחים אחריות. אישית. על תכולתנו וכבודתנו הפנימית.
בואו. עת אביב הגיע ואם לא, בואו נביא אותו. אולי אני טועה,לא מעניינת,לא נחשבת, אני אומרת מה שאני חושבת ומרגישה.אהבה. זה הכל

שיעור נשימה

ככל שהקיום יותר מעסיק ומאתגר בעצמו
אנחנו שוכחים את הפלא, ככל שהמציאות
יותר אנחנו פחות, ככל שאנחנו מתרחקים
מעצמנו אנחנו חסרים שקט, החוסר מתבטא
בסבלנות וריכוז, ביטחון ויציבות רגשית.
סבלנות וריכוז הם כוחות חיים, משמעותיים
להתמודדות יומיומית יש בכוחם לחזק ולייצב
רגשית ולהטיב את הקיום הכללי

דרכים מערביות נשענות על תאוריה וסטטיסטיקה
המזרחיות על חוויה וניסיון אישי, שילוב ומיזוג שלהם
בחיינו היום, הוא יתרון משמעותי במטרה המשותפת
להטיב את חיינו ולפתח את הכוונה והאפשרות
להטיב את עולמנו.

גישות תאורתיות מנסות להבין את מקורן
והשפעותיהן של הבעיות, בהן מתמקדים.
תפיסות המזרח מתייחסות לאדם כמכלול,
לא רק לבעיה או להבנה אלא למורכבות כולה,
בשאיפה ליצירת שינוי ממשי באדם.
הבעיות מוצאות את מקומן ואת פיתרונן
מתוך השינוי בתפיסה.

בתרגול נשימה מרכזים את התודעה בגוף.
הפראנה, אנרגיה חיונית עדינה הנמצאת
באוויר, נקלטת ומוחדרת באופן מודע לתוך הגוף
נספגת ומטעינה את מערכת העצבים.
בתרגול פותחים ומשחררים מאגרי כוח פנימיים
החבויים בגוף. איבדנו בחיים המודרנים כוח פיסי
כוח סבל ויכולת הישרדות שהיו לאבותנו הקדמונים.
עומס רגשי והאינטנסיביות של החיים
מייצרים ומעמיסים מתח, מודע ולא מודע, למערכת.

ריכוז והתמקדות בגוף בעת הנשימה, משחררים
ומעירים כוחות עצביים, ספיגת חמצן מוגברת
גורמת לעלייה בכדוריות דם אדומות. שאיפה מלאה
מאמנת את איזור החזה, משפרת את פעולת הלב,
עוזדת לזרימת הדם, חילוף חומרים, ניקוי רעלים..
הגברת האנרגיה העצבית בגוף היא מפתח קסמים
מול חרדות ודיכאון, חיזוק מערכת החיסון והשמחה.
האנרגיה נספגת בגוף
מעצימה את החיוניות ומאפשרת גם התמרת
האנרגיה לשם תהליכים פנימיים.

נשימה

האמת מורגשת הסיפורים מוחזקים

האחרונה שעזבה, כלומר עזבה מזמן
עכשיו רק טרקה דלת
(ואני לא אומרת על זה כלום. שלי תמיד פתוחה.)
אחרי שאמרתי שזה מביש אותי
אחרי שהיא אמרה שההתנגדויות
שלכם לא קשורות אלי, איך יתכן
אחרי שנים של לימוד ותרגול להישאר
באותו מקום, באותה תודעה, באותו מבט,
באותה מחשבה? אני עצמי קשורה לשינוי,
לחיבור בין הדברים, להתקדמות, התרחבות,
לפתיחה, הקשבה, בהירות, שחרור
אולי מביש זאת לא המילה המדוייקת אבל כן
מייבש אותי שהדברים יוצאים מהקשרם
או לא מגיעים ליעדם או מתעקמים בדרך
והכי בעצם שהם מושיטים יד ולא מגיעים
לעזור לעשות את הצעד מעל
ההתנגדות, הפחד, הקושי, הכאב,
האישי.
בעדינים אנחנו עוסקים
אני לא לוקחת את זה אישית גם כמעט
שום דבר אחר אחרי שנים של תרגול
מפרך זה הרווח והוא שווה כל מאמץ
אבל מצד שני אם הצד השני לוקח אישית
ואין מרחב זכירה, כל שיחה נופלת. על זה
נאמר בבל

שהיה אמור להיות

משהו שקורה בימים האלה
אנחנו לומדים על בדידות,
על עצמנו, על הרגלים ונוחיות,
על הצרכים והבחירות שלנו,
על היכולת
להסתגל ולהצטמצם עוד ועוד
אפשר להתמכר לבדידות כמו לכל
דבר אחר. מסתכלת אל איפה שהיה
אמור להיות אופק חושבת לעצמי
אנחנו מסתובבים עם חור, מסתובבים
סביב עצמנו, מסתובבים סביב חור
פעור בחזה, מחמיצים את ההזדמנויות
הבודדות הנקרות בדרכנו. מכורים לסכסוך
הפנימי, מלבישים את השבר שלנו על מי.
קודם במהירות ועכשיו בבדידות ואנחנו
לא משתנים, לא לוקחים את הרגע לנשום
עמוק, לגעת בפצעים ובחלומות. ממשיכים
ללכת ברדודים אפילו לא זוכרים עם מי ולאן.
לא מעיזה לחשוב על האפשרות שמישהו יתן יד,
על מישהו שיכול להעניק לכל זה טעם. התמלאתי.
לגעגוע לא היה גוף לגעת. בחלום אני עוברת
למקום אחר בו החומר העדין מחזיק את השברים
ביחד ומישהו מחבק בלי שאלה