קצת תלוי בנו

קודם הבית היה קונכיה בתוך ים,
עכשיו הוא גן סגור, מחסן,
הכל מתהפך, מתפורר וממשיך.
לוקח זמן להבין, להכיל.
התפקחות מאז ולעולם בלתי נעימה,
מתאהבים בה בגלל ההטבה אחריה.
כמו להקיא.

משהו נשבר. האפלה מוארת.
את רואה מה שלא ראית וזה נסגר.
לפעמים דרושות כמה פעמים כדי
להחזיק בהבנה, למקם, להכיל אותה
או לשחרר את המשקעים.
הוראות ההפעלה מכאניות, ציטוט
לא מחליף חיים,
במציאות, הגשש החיוור כבר גילה,
אי אפשר
ללמוד שחייה בהתכתבות,
כך גם חמלה, נדיבות, סבלנות, פתיחות,
כנות. אני מסתכלת לפעמים על גלימת
המילים הגדולות והתגובות במציאות,
הפער מחזיר אותי להיות עסוקה בשלי.

לא חשוב איזו תאוריה הוא לבוש, העולם הישן,
התבניות, הצורות, המוכר, מתפרק לחלקים.
הזמן בעצמו התבלבל, שמת לב?
לא נעים.
השכל הישר, לא סתם נקרא כך, הוא פועל
בכיוון אחד ויחיד, לכן, אגב, קשה לו לגרש מחשבה
אחרי שנכנסה. קשה לו עם הפתעות ועם שינויים
ובכלל קצת קשה לו, רגשן שכמותו, אפשר להבין.
כלומר לב יכול.

המציאות התערבבה עם מאפיינים של סרטי
מדע בדיוני, הסיפורים מסתבכים ונפרמים די
בקלות, רק אנחנו סוחבים באדיקות שאריות
ומשקעים לא נעימים
הרגשות ממשיכים להכביד על החזה,
להצר את הריאות, לשטח את הנשימה,
לכבוש את השמחה.
בחברה פוסט מודרנית קפיטליסטית, עכשיו
עוד יותר,
המימדים המלנכוליים של הקיום עושים שריר,
הניכור, הבדידות, האדישות, התלישות, עודף
גרויים, חוסר סיפוק, חוסר טעםומשמעות.

תרגלתי להשקיט את תנודות המחשבה שלי
אין יכולת חשובה מזאת, לדעתי. חשוב
להרחיב את המבט מעבר לחורי המסננת האישית,
להתעטף בסבלנות ואמונה במציאות,
בסופו של דבר, התשובות מחכות בעתיד.
*קצת תלויות בנו

מחווה למורקמי

מי זה ביבי? הוא, הדברים
לא אישיים. האיש עצמו לא העניין,
הוא לוחץ לנו על הכפתורים
מגרה את היצרים הבסיסיים
הנמוכים, של כל הצדדים.
לא הוא הבעיה
עכשיו תראה, זה לא עניין פוליטי,
זה נכנס אלינו פנימה,
עצור רגע
זה הכי מפחיד אבל הכרחי,
הלכנו לאיבוד.
האור עכשיו בא מהחרב השלופה.
היא מסנוורת. לא רק אותך.
מ איש חכם הפכת ל מפחיד.
האור לא אישי, החושך כן.

זאת המודעות היום, להתמודד
עם החשכה שלנו, למצוא את היופי
להשיב את האדיבות והסבלנות
לנשימה. אמון במשהו גדול מאיתנו,
מעיר אותנו. געגוע? תקווה?
אחווה?

שנשתנה לטובה

בינך לבינך בשקט.
את הופכת ומסקלת, מנקשת וזורעת בעצמך
את הערגוה שלך, חלקת אלוהים הקטנה.
מודעות היא לא מה שאת אומרת ולא המחשבות שלך,
הן צומחות מתוכה, מודעות היא השדה, הרקע,
היא מה שאת מאמינה בינך לבינך, בשקט.

גישה חיצונית לדברים מחפשת שלמות
היא עוסקת בצורות
המבט הפנימי מחפש להשלים עם עצמו.

ההבדל בין מושלם ל שלם, משל ל עצמו.
מושלם, שאין בו פגם, זאת אפשרות?
שלם, שאינו חסר דבר, זאת אפשרות!
לא משהו שקונים בכסף, מצב הכרתי
של חיבור לחיים ואהבת הקיום כמו שהוא.
בהסתפקות וצניעות בינך לבינך, בשקט.

אני אומרת שלא יחזור להיות מה שהיה, גם
המצב לא הולך להסתיים בקרוב, יש שנבהלים
מתכווצים, נלחצים, אני מבינה ומנסה לעדן
אבל
הבנתי שבהירות היא כוח. הטשטוש והטיוח,
ההסתרה וההכחשה, מחלישים אותנו
ממלאים אותנו דחיה ואשליות.
דווקא כי אין אופק בהיר ואין הקצה נראה לעין,
האירעיות מתבלטת,
הכוח של החיים עצמם והאפשרות
למלא את הרגעים, להתרווח בהם, להתרגל,
הם פרחי המציאות הזאת.

בינך לבינך בשקט,
ה-לאט מחלחל למערכת, בימי צנע מעריכים יותר
את החושים ריח ומישוש.
מתוך הקושי והדאגה, האמונה בטוב מתחזקת.
האפשרות לאבד, לשנות, להיפרד, לא לדעת,
נעשתה מוחשית במציאות היא מעוררת ומעודדת
הודיה על היש.

החיבור לאושר הפנימי הוא החיבור לעצמי
לגוף העדין ביותר במורכבות שאני, הוא לא
תלוי באירועים במציאות, הם אמנם משפיעים
אבל, ניתן לחזק ולייצב אותו ואת היחסים איתו.

להשקיע את הזמן בחיים שלנו. כלומר קודם כל
צאי מהמסך. תחשבי מה היית רוצה לעשות,
לא רחוק, לא מסובך, תזיני את השכל שלך
במחשבות מחוץ לשגרה, שטפי את החושים בצבעים,
במוסיקה, המעיין שוקק בפנים, בפשוט, בטבעי,
בקרוב, איזה כייף לגלות את זה שוב.
בינך לבינך בשקט
להסכים לשחרר את הביקורתיות מהמבט
לאט לאט, לפרום את השוליים של תהום
הרצינות בה השקענו ולתרגל את הטוב
כי צריך,
הענקנו יותר מדי חשיבות ותשומת לב
למה שלא עושה לנו טוב. ולכאבים.

במודעות גבוהה יותר, אנחנו עכשיו במעבר
לא ברור אם ניפול בפער, סליחה כן, או נצליח
להרחיב במימדים, הרקמה האנושית על הכדור
הכחול, בבעיה. האינטרנט המחיש לנו את ה יחד,
הקורונה, את הגורל המשותף,

אני רואה בבהירות את השפעת המציאות
על התודעות, לוקח יותר זמן להרפות, להגיע,
להניח, להתמקד. המתח והרעש גואים וגוברים.
הרבה יותר מדי מילים, מעט מדי אנרגיה.
פחות מדי שמחה.
אנחנו יחד. האחריות היא אישית.
קושי מבריח את מי שלא מתרגל, מאתגר
את מי שכן.

אני לא חושבת שבאנו לסבול,
מאמינה שבאנו לחיות.
אנחנו לומדים מנסיון וחוויה
תוך כדי תנועה.
התבוננות מאפשרת התפתחות שלנו
של הרצון להיות טובים. שהוא
מעיין השמחה, האושר פנימי.

משמעת עצמית מחסנת

לא פשוט. בואו נודה
הקל לא נראה באופק
ודווקא בגלל
חשוב לתרגל ולתרגל ולתרגל

לעזוב את המילים בשקט

נוכחות, הקשבה, נתינה,
המילים כבר לא אומרות היום כלום

צריך משמעת. זה הכל
לנשום ולתרגל
המזרון הוא המזח היחידי
במצב הפעור של המציאות
בין מה שהיה למה שיהיה

לעזוב את המילים בשקט

*היום גם מורים
ליוגה ומדיטציה ומטפלים
פחות תאוריה יותר תרגול

סתיו

סתיו הוא האביב של הקיץ
היום המילים
מסתבכות בקלות
פוגעות בלי כוונה
אני אישית מעדיפה
שקט

עוד על אהבה והזדהות

אהבה בוחרת בך. במציאות את בוחרת יחסים,
שותף לחיים, את בוחרת במה שאת יכולה וצריכה
עכשיו. אם את נשארת ונותנת את עצמך באמת
עד הסוף היא יכולה לצמוח ולהצמיח תפארת.

הדברים הגדולים בוחרים בנו
אנחנו מתמסרים להם או לא.

אהבה קורת לך, את מרגישה אותה טבעית
כמו איבר, כלומר זה ׳היה צריך לקרות׳
ולא רק בגלל שזה קרה. היא חלק ממי שאת.
היא מזינה ותומכת גם רחוקה במציאות.
אם תרצי להגשים, תהיי בטוחה
החיים יבחנו אותה, יזעזעו, יאתגרו אותה
בכל האופנים והאפשרויות
לראות מי היא. עומדת או נופלת?
כמו שהם מאתגרים אותנו, עד שהם מנצחים:)
הסוף ידוע מראש
רק האהבה בטובתנו כאן.
היא הרוח במפרשים.

כשהדברים קורים שלא בטובתי, אני לא לוקחת
אישית, אני לא מרגישה נפרדת, אהובה
כשאת מוותרת על הזכות שלך לאומללות,
את מצטרפת למשחק יותר בקלות.

הדברים הגדולים חירות, אהבה, שקט,
הם מחוץ לשאלה בשבילי. אני מרגישה אותם
בלי להסביר, בלי צורך להסביר
כלומר היחסים האנכיים הם הציר שלי
לא מה שאנשים אחרים אומרים

בעולם אהבה תיתקל בבעיות וקשיים
ככל שהיא נובעת ממקום עמוק יותר,
במציאות המכשול מרים רגל
פער בגיל, במעמד, זהות מינית,
אוורסט קטן אחד בגלוי זה תמיד
יושב על שבר בעולם
אהבה שלמה היא חסד
הוא זכות שמשלמים עליה.
וודאות נוכחת בה, בתוך ההמולה
משקיטה את העמוקים, מעניקה טעם
ומשמעות להכל.

אהבה היא כוח-על. היא מצב תודעתי .
לא המקום המתנדנד ומתהפך רגשית
שאנחנו מכירים.
אין לה ההפך. היא שלמה בעצמה.
משהו שאי אפשר לתפוס או להשיג בשכל
לכן הוא מפחד. מתנגד. בורח.

לא ברור לי אם חוסר אמון מנצח קנאה, כך או כך
הזדהות מונעת על ידי פחד, הפוך מאהבה.
אני חושבת על ישו שאמר לח׳ברה שלו,
תֿפנו את הלחי השנייה. הם, שהלכו אחריו,
המציאו את האינקוויזיציה.
עד כדי כך הפירושים שלה מגיעים. הזדהות
לא בכוונה רעה, היא עיוורת, לא שמה לב.

מה ישו, את שואלת, השראה. מהכל לומדים
תראי. בחייו היו לו תריסר תלמידים, כל השאר
יחסי ציבור ושיווק:) אדם הכי קרוב אליו, בגד בו.
בעצם בגד בעצמו. זה שכיח.
אשם / צודק ב שפת ההזדהות דואלית
כאב.מורגש ב שפת האחדות הוא
לא מרגיש נפרד ממה שקורה במציאות.
כאב על מה שקרה ועוד כדי להמיס את עול
האחריות בחלקו. זאת שפת אהבה

אצלנו זה הרבה יותר מסובך בגלל ש אנחנו
יותר חכמים, יותר צודקים, יותר טובים, הכי.
הכי טובים, הכי חכמים, הכי צודקים,
החוויה האישית חייבת להיות ריבוי
זה לא עובר אחרת במערכת העדינה שלנו.
שש מאות אלף איש, זה המספר אצלנו
לרשות הרבים.
בסוף הם שקובעים את החוויה האישית:)
ב שפת ההזדהות

אהבה, חירות תודעתית
היא עבודה מול ועל כנות אישית.
התמודדות שעובר אדם עם עצמו
סביב נושא אחד:
פחד. על כל פניו,
צריך הרבה למחוק בדרך לאהבה.

המסע הוא אישי. חיים בגוף פרטי.
הוא נוגע מעבר לאישי. כל אחד בדרכו
כולנו משפיעים ומושפעים .
במובן מסויים כולנו גוף אחד. אבל
הרעיונות הרוחניים גרמו כאוס והרס רציני
כשנחשפו ללא שמירה והכוונה נכונה.
השכל השתלט על ה׳ידע׳ הפך אותו ל׳כוח׳
נסגרה הדלת פנימה אל האמת שבהקשבה
בשכבות נוספות של מילים. נכונות נורא.

החברה הולכת על תואר או על טוהר,
זה משפיע על הבחירות שלנו.
אנחנו חלק מהחברה.
החופש להסתכל, לחשוב, להגיד,

איך את מרגישה עכשיו?

מפליא לגלות שאלה כזאת
פשוטה וטבעית
מערבלת את כל המערכת החושבת.
אנחנו לא יודעים מה אנחנו מרגישים.
צריכים שהראש יזכיר לנו ואצלו זה תמיד
מהמחסנים.. הם מלאים שאריות וקצוות,
דעות ישנות, כעסים לא פתורים, הוכחות
פחדים ומה שאחרים אומרים

עצרי. הקשיבי
לאט לאט מרגישים יותר מה יש בפנים
אהבה. פחד. דאגה. כאב. כעס. שקט. רעש.
בכולנו יש הכל.

מה את מרגישה בך
עכשיו ?!
מעניין כמה פעמים
את תופסת את עצמך על חם אומרת

אני מרגישה אהבה עכשיו

זה לא משנה למי ועל מה
תרגישי אהבה.
תני לה למלא אותך. היא לא תלויה
בכלום רק בך

כן, בתוך העולם, שממשיך בשלו
כמו שהוא יודע ויכול ואת חלק ממנו
שממשיך לגדול במה שאת יודעת
ויכולה

משהו גדול יותר רוצה להתממש

ה קורונה מדכאת לנו את התשוקה,
לא מדברת בהכרח על לעשות משהו
כמו להשתוקק לעשותו.
הברכה בה, כל אחד נוכח ומכיר
יותר חלקים המרכיבים אותו,
מקומות בריחה ומסתור נשדדו מאיתנו
השמיים נסגרו
זאת המשימה שלנו
לאן אנחנו מתקדמים במובן האמיתי
של הדברים

חיי המסכים מעצימים את הבדידות
מפיצים אותה. הלבד זקוק לחברה.

לא נעים להיות סגורים יותר מדי זמן
עם התודעה שלנו כמו שהיא,
מביא דיכאון, חרדה,
מסבך את המחשבות,
פורם בין החלקים.

אוטמת קמח בצנצנת, אחרי זמן נראים
תולעים.
הפוטנציאל שלהם נמצא בפנים..

בלי תנועה ואוויר, אין חיים.

כוחות גדולים עובדים על העולם
אנחנו צריכים לקום.
אם ההתקרבות לעצמנו מרחיקה אותנו
מהזולת, אולי צריך למצוא דרך אחרת.

הפרייה והתמזגות מתחילות מלמעלה
מרוות ומחלחלות עד שורשי הקיום.

השמחה מעצם עובדת החיים
מוטבעת בעצמות
עמידה גם במקומות לא משמחים.

השאיפה, להיפתר מהגישה הנפרדת
לא מאנשים. במרחב נטול הזדהות,
אין בכוחו של העולם לפגוע בנו.
אהבת חיים טבעית, שאינה תלויה
בריגוש המטלטל של העולם,
נמצאת בתוכנו.

ספטמבר הגיע.
אנחנו לומדים על מרחב ושותפות.
מרגש להיפתח לרמזים.
הכתוב לא מחליף את הפעימה
במציאות.
בינתיים מה שאין בו אהבה, נושר.
מה שממאן להתממש, שוכח.
אהבה רוצה את השמיים שלנו
עד האדמה. לאמת אין זמן
אנחנו הולכים ומתקלפים,
הולכים ונפתחים,
הולכים ומתבהרים. זאת האמת.
הזמן מחכה שנתעורר לחיים עצמם.
לחסד האהבה

בת 14 מאוד מתרגשת לקראת טיול שנתי,
בארבע וחצי בבוקר
לא בא לה לקום מהמיטה הנוחה והנעימה,
ככה אנחנו. בכל גיל, גם כשרוצים,
מתקשים להתעורר מול ההרגלים שלנו,
להזדקף מול שינויים

הכאוס והשבירה של מה שהיה
הם פתח להתחדשות

אנחנו צריכים לפתוח פתח בעצמנו
לא לחכות שמשהו יקרה או מישהו יעשה.
מרחבי עכשיו מאפשרים לגלות ולהכיר
בעצמנו ובחיינו דברים שאי אפשר
לקנות בכסף.

תהפכי, קייטי אמרה
הסתכלי מאחור, מלמעלה, מכיוון אחר
חשבי ההיפך מעצמך, שחקי קצת,
אל תקחי הכל כלכך ברצינות

הפכי את החיים לאתגר
את יכולה להיות נאמנה לעצמך?
ללכת על מה שאת רוצה באמת?

הפכי גם את האחיזה למשחק,
בדקי אם את מוכנה לשחרר
את המחשבה
רק את המחשבה הזאת, עכשיו.

את יכולה לחיות בלעדיה?!

תראי איך החיוך מחמיא לך

הימים מתגלגלים וחולפים
כולם מחכים
אף אחד לא יודע למה.
אני שמה לב ונוכחת
כבר זמן אני עומדת ומסתכלת
ורואה מחדש
את מה שיש
ואין לי מושג מה יבוא

״הזמן נבנה בחסדים של אמת״

אני ממליצה מאוד על עבודה
עם הגוף והתודעה. יותר ויותר
אני מבינה שזה פשוט הכרחי.

סוד שמחת החיים

עכשיו הוא פתח
להתמיר את הזמן השאול.
איכות המחשבות והרגשות
היא שמפתחת.
האהבה מראה לך
איך לאהוב את עצמך
אחרכך את מראה
איך את אוהבת.
החיים חדשים
כל רגע

בסדק בינך לבין ההזדהות שלך חודר האור

יש מציאות פרטית אישית מוכרת,
היא חד פעמית ונפלאה.

״אין לי אגו״, זה לא הכיוון.

ההזדהות איתה מעמידה
מאחרי מחיצה מנתקת,
היא מעטפת מבודדת,
שריון הגנה. ה׳הזדהות׳
לא מרגישה נפרדת,
היא חושבת שזאת האמת.

כמו הפאסימים שאומרים
אני לא פאסימי, אני מציאותי..

הזדהות
נתונה לתנועה הפכפכה
מוצא חן / לא מוצא חן
בסדר / לא בסדר
היא אינטנסיבית ומתישה.

בעצם היא ההיפך מחופש.

ברגעי דממה עמוקים את מרגישה
מתיקות. תמימות. שלמות.
זאת את, כלומר גם זאת את.
פנים אחרות שלך.
החיבור אליהם מניח את הדעת
ומרחיב את הלב.

המחשבה שאת לא מבינה
הרצון שמישהו יסביר לך
הם הזדהות.

ההבנה נמצאת. את נושמת.
רגע ההווה
מניח את הדעת ומרחיב את הלב.

החופש להיות, מלא שמחה
ואהבת הקיום, גם במצבים
לא נעימים.
זה כוח

פרימת ההזדהות ממוססת את האומללות האישית