נוכחות, קסם הקיום

אני מפנה את תשומת הלב לנוכחות
גוף ונשימה
אני, במובן פנימי של ידיעה
בתחושה
יודעת שאני כאן עכשיו
זה הכל.
אני מופשטת ממחשבות ורגשות
מהיסטוריה וצרכים
רק תחושה עדינה דקה של קיום.
אני נשארת איתה
בלי לפתח מחשבות, בלי להתפתות,
לא הולכת לשום מקום
אני נשארת,
אני לא מחכה לשום דבר
לא מייחלת למשהו אחר.
יושבת עם עצמי, ערה לתחושות,
מחשבות באות והולכות,
שומרת על תשומת הלב
מכוונת להימצאות,
להתקיימות
עכשיו ברגע זה.

לאט לאט שקט
מחלחל
מתעורר
מציף
מתגלה
שקט
שאי אפשר לחוות עם השכל
אין מה להסביר
ואין צורך.
אני נשארת עם התחושה הזאת
שאני לא יכולה להגדיר
היא נוכחת בי, אני בה,
אין הבדל, אין גבול, אין הבחנה,
השקט מחלחל פנימה
מרפא ומוחל, מכיל ומחזק
כל מה שצריך
אני עושה מקום לקסם

תכשיט אור

יש צרוף. רצון עליון עמוק
מעל הזמן, הוא מבקש
לחיות במציאות. היא תלויה
בנו, המציאות. הוא
לא תלוי בכלום
זאת האמת

מקשיבים לרחשי הלב

אנחנו נדרשים לשינויים מרחיקי לכת
אי אפשר להתעלם או להתכחש עוד אבל
מנסים, הם כלכך גדולים מאיתנו, אנחנו
לא מצליחים לראות את הקצוות שלהם,
לא יכולים לעשות מהם צורה וצעד, בינתיים
אנחנו אוחזים חזק במה שמכירים
זה לא יעזור
זה ימשיך להתפרק
אנחנו צריכים לעצור לחשב מסלול חדש
כדי להמשיך.
הבעיה העיקרית
שאנחנו לא רואים את התמונה בגדול, רק
חלקים נפרדים. כל אחד רואה דרך המסננת
האישית את החלקים שהוא רואה ומרכיב
מהם את תמונת המציאות שלו.
מספר המציאויות כאן סביב כמספר העיניים
חלקי שתיים.
חלקיות התפישה שלנו נובעת בעצם מכך
שהשכל השתלט עלינו
אל תבינו אותי לא נכון, יש לו ערך עליון אבל
כבודו כשהוא במקומו מונח.
אנחנו לא מחוברים לגוף בו אנו חיים.
תארו לכם להטיס מטוס קרב בלי להבין..
עטפנו עצמנו בשכבות אוטמות לא להרגיש.
זוכרים את פרויד
לקח לו מאה שנים לשכנע שיש דבר כזה
נפש, עכשיו אנחנו מתווכחים
אם יש רוח
אנחנו מתקשים לאסוף את כל החלקים שלנו
של התמונה בגדול.

התורות והדרכים מתחילים בריפוי ותיקון התפישה
ומה שמשתמע אישית לשדרוג המערכת
עכשיו יש בעיה
(למי שכבר מוכן להיפתח ורוצה להתפתח
בתודעה שיכלית מילולית, האגו השתלט
על החומרים העדינים בשפה שלו מכבה
ומכביד במקום להשיל ולשמח
הביקורת העמיקה והרחיבה, למשל
הידע מרחיק וסוגר, לא פותח את הלב,
אנחנו לא מתעמתים בכנות עם הדברים,
מבהירים בינינו לבין עצמנו ולאחרים,
יותר משתתפים בקיום, לוקחים אחריות,
זאת משמעות המודעות
בעצם
האגו, משתמש בידע נגד הטבע שלו.
שלנו.
כלומר אני מתכוונת להגיד שהזהות שלנו
עם המחשבות שלנו, עם האגו, היא בעצם
בגידה ונטישה שלנו את עצמנו
אני מדגישה את השורה הזאת בצהוב
ניתוק, אטימות, יהירות, כוחנות, הפער מעמיק.
ההזדהות שלנו עם האגו מונעת מאיתנו לזהות
ולתת לו את המקום הראוי לו כמו גם
לחלקים אחרים של הקיום.
הפתרון לא נמצא על אותו מישור של הבעיה
(כבר אמרו את זה קודם
לכן הרוח נכנסת לתמונה

התכוונו או לא, זה מה שקרה בעולמנו. בחיינו.
התרחקנו מעצמנו עכשיו אנחנו מתרחקים
אחד מהשני, בכל המובנים,
אם עוצרים רגע ומקשיבים ברקע זועקת
הכמיהה לאישור, לחיבור, לחיבוק
שומעים?
למה אנחנו קשים? אדישים? סגורים? מפחדים?
כי קשה לנו.
למה?
כי אנחנו מאמינים במחשבות שלנו.
די פשוט בעצם
אין לנו ברירה
ואני לא פאסימית כי אני מאמינה באפשרות
אישית ואז מסה קריטית תוכל אבל קודם כל
אנחנו צריכים אישית להפסיק להאמין למחשבות
ולרגשות האישיים שלנו באופן עיוור, מוחלט וגורף.
לא המחשבות והרגשות שלנו הם מקור הסבל
כמו האמונה המוחלטת בהם. החשיבות שנותנים
למילים ולדברים המשתנים ולא למהות הפנימית.
היא מרחיקה ומנתקת בינינו ומפוררת את העולם.
צריך
להזכיר לעריץ (המתוק) שהוא לא נולד למלחמה
הכוונה שלו טובה הוא רק רוצה לשמור על הנשמה,
לב, בטן, על החלקים הרכים שלנו

החיים מכריחים אותנו להיזכר שאנחנו כאן יחד
שינוי התפישה מ שלי ל שלנו, אינו קל אבל
התחשבות אפשר לגדל, אכפתיות, אנושיות
היא שיא הרוח.

עכשיו

יופי כאן רק לראות אותו
נושמת פנימה והחוצה
אין מה לרפא, אין מה לתקן
הדברים כמו שהם.

למדתי להאמין לחיים
להיות בזמן אמת
להרגיש את הכוח
מתחת לחולשה

לעמוד מול הדברים
כפי שהם,
זה כוח
שאין לו שיעור.

בהגהווד גיטה

גיטה 3.33 תרגום שלנו

׳גם החכם מופעל
על ידי טבעו
כמו האחרים,
מה הטעם בשליטה?׳

שאלה נפלאה. אוחזת עולם ומלואו
מתמקדת בטבור הבלבול.
החכם מוחק את ההזדהות שלו
לא את האישיות

מוחק זאת מילה גדולה וחזקה מדי למציאות
בואי. נקבל אותה כ כיוון, התכוונות.

החכם משנה את היחס שלו
למחשבות ולרגשות של עצמו,
התמכרות להם
אמונה עיוורת בצדקתם
אינה מאפשרת שלווה
ומפריעה ליחסים

החכם פורם את החשיבות העצמית.
זה הכל .

זו אינה שליטה. זו התמסרות
ל כנות, סקרנות, אותנטיות
ובעיקר להקשבה.

החיבור למהות לא מבטל את האישיות
הנשמה היא עוד מימד שלנו
היא לא מחליפה את האגו
לא אמורה ולא מתיימרת.

אין לנו העדפה על חלק זה או אחר
ההיפך, אנחנו רוצים את הרצף כולו.
אנחנו רוצים להכיר את כל החלקים
ולהגשים את המכלול שלנו בחיים

אין כוונה להתעלם מהגוף ונטיותיו
אלא לתת את המיטב והמירב שלנו
בלי להיות קשורים לפירות הפעולה
לתוצאות.

בהירות המבט ורוחב הלב

שפת עדינות לא מספיקה לשנות מציאות
אומרת לולה, העולם זקוק לעזרה בשפה
אחרת. אלוהות מרוממת רחוקה מלהועיל
מחרוזות מילים נעימות לא מטפלות בפצע,
המציאות מדממת. זועקת. אנחנו עוצמים
אוזניים ומחייכים בנימוס אחד לשני
לא לכולם, יש כאלה שלא שייכים
לא משלנו

אני יודעת מה צריך לעשות
לשנות.
לא יודעת איך.
אני מביאה את ההבנות למציאות
ועוצרת להרגיש.
השיחה האנכית, מגשרת
בין המהות לאישיות, בין הנשמה לאגו,
בין הלא מודע למודע, בין הרעיון לצורה.
בין האוביקט לסוביקט

את עושה שיפוץ בבית מגדילה את המטבח,
צריכה לפרק ולהוציא את המטבח הישן החוצה
מגרות, ארונות, זכרונות טובים ואחרים
לפנות מקום להניח את החדש.
את צריכה להשאיר מאחור את מי שהיית

טרנספורמציה מנערת עד עומק היסודות
צריך את כל החלקים לשינוי אמיתי
זה לא חייב להיות דרמטי, אפשר לאט לאט
בעדינות, ההבנה ישנה במילים, עכשיו לבטא
אותה שוב ושוב בעומק המציאות עד שהיא
הופכת אני. טבע שלי

מבניות וכיוונים כך המופשט מתבהר לי.
השכל הגברי נמשך לאסתטיקת המתמטיקה
בחוויות ובהתגלמות שלהן במציאות.
השכל הנשי מרכיב את כל החלקים יחד
ומתרחב להכיל

את אומרת הכל בחוץ לולה אומרת
אני מחייכת, שנים חייתי בתוך שקט
מרגישה ומסתכלת על הדברים בחוץ
מבפנים,
אחרי חיים שלמים הייתי ביישנית, עילגת,
אני יוצאת בקול
המציאות אילצה, הדרך הביאה, הכל הוביל אותי
להבנה ש
זאת בעיה מרכזית ועיקרית
לא רק שלי:
צריך לרפא את הדיבור.

צריך להעיר את הלב. אהבה תודעתית
להאיר את האנושיות. להציל את הנפרדות
העולם מתפורר. צמא לחיבורים
צריך שפה חדשה מכילה את הפרדוקס
בהירות רחבת לב
זה מה שאנחנו צריכים
כדי לא לאבד את התקווה

צינורות קטנים בין השמיים לאדמה

מושפעת מסדרה שאני רואה עכשיו. אני מדמיינת סרט
מדע בדיוני. עלי. השנה ראיתי יותר סדרות ממה
שראיתי לאורך כל חיי הארוכים. בזכות הקורונה
מצאתי עצמי נמשכת לסדרות דיסטופיות.
סוגים שונים של סוף העולם הידוע והמוכר.
בעולם, שקפא ל210, מעלות מתחת לאפס, בו רכבת
בת אלף ואחד קרונות סובבת עם שארית המין האנושי,
השבוע הגיבורה, המנהלת את הרכבת בשם האחראי
המסתורי, שהוא בעצם גם היא, מתגלה שהיא תכננה
את רכבת, תקלה גדולה, צינור קטן יצא מהמקום, צריך
לחבר אותו חזרה. והיא יוצאת למשימה בעצמה,
מתח.גודש.פעימה. אלפית דקה לפני הסוף היא מצליחה
ומצילה את הרכבת,
היום ביער שכבתי על הגב וחשבתי אנחנו הרי
שליחים של אהבה. צינורות קטנטנים
בין השמיים לאדמה, מגלים כשמתעוררים
לעמוקים של העומקים שלנו. שהם בכלל לא שלנו,
הם נמצאים במישור בו הכל מחובר
חלק מהחוויה, בילט אין, האחריות והמחוייבות
להגשים את ההבנה במציאות. במסירות. זה הרצון
והמשמעות. לא שלך, כמו ההתעוררות. זה טבע הדברים.
כך קורה כשנפתחים. שכבות בוץ אטומות עוטפות
חומרים עדינים של הקיום. עוצמות אדירים.
אין לזה צורה, אין על זה בעלות. אני בעצמי
התאהבתי בעדינים בגדול. בניתי ודיברתי בשפה הזאת
רקמתי מבנים במציאות. בינתיים המציאות השתנתה
והצרכים ואני. החומר העדין צריך תיווך אחר,
השפה לא מתאימה ולא יעילה אם הכוונה להתעורר,
לצאת מהאשליה. ללטש את המילים זה לא מספיק
מילים יפות נותנות השראה אבל לא עושות שינוי.

החומר וחומרת השכל הביקורתי מעשי, חשיבות העצמית
המועצמת בשיכחה הכללית, אנחנו צריכים קצת
קלילות. בשביל הבהירות
זה מה שאני מרגישה.
שפה חדשה שתקלוט ותניב אהבה במציאות.
בסרט מדע בדיוני הגיבורה, הצינור שלה מחובר טוב יותר
דווקא לעליונים, שנים ניקתה את הדפנות מבפנים,
לא שמה לב מה קורה בחוץ, לא זה העניין אבל כן, כשהיא
גמרה לנקות ולסדר, במפגש פתוח המציאות הכתה
בעוצמה והחיבור התחתון של הצינור נגדע מלמטה.
רואים את הצינור מפרפר שם תלוי על בלי מה והיא תלויה
מתחת לרכבת הרים דוהרת, מכוונת ומנסה לחבר וזה מתחלק
והרכבת דוהרת שדים סביב קפוא. החיבור מלמעלה מחזיק.
הצינור נקי. אבל זה לא קשור. טוב כבר גיליתי לכם, היא מצליחה
לחבר את הצינור לאדמה ולייצב את כל הקרונות המתנדנדים.
נראה מה הפרק הבא יביא

בתמונה מקום טוב ליד גן שעשועים. הר הרוח ליד נטף.

אמת מול צדק

שמחתי שהקטן הפסיד במשחק, הכל בא לו
יותר מדי בקלות, שילמד, פ אומר, הוא לקח את זה
מאוד קשה, זה המקום הטוב לחזק מה חשוב:
לתת את כל כולי. בלי מוטרדות מהתוצאות.
בדיוק זה מה שהיה לו קשה, פ אומר
׳אבל אבא נתתי את כל מה שיש לי, איך זה יכול
להיות׳? אנחנו מחייכים אחד אל השני, כן, זה
הכי קשה לקבל
אני נזכרת בסיפור על השכנים, לאחד היה עץ תפוחים
שנשרו מהענף בחצר של השני. הם לא הצליחו
להחליט של מי התפוחים, שאלו יוגי שעבר במקרה,
פעם היינו אומרים רבי, הכוונה לאיש חכם עם רווח,
הוא שאל אותם, על פי איזה חוק תרצו, אנושי או אלוהי?
אלוהי.ברור קראו השניים ביחד, הוא ערם את כל התפוחים
בערמה אחת ולידה הניח תפוח אחד טיפהלה רקוב
הנה, אמר והמשיך בדרכו.

האדם מחפש צדק. לאלוהים זה לא משנה
זאת האמת
תקבלי, תתמודדי או תיפלי.
בסוף היום את עומדת מול עצמך.
נותנת את כל כולי.מרגיש נכון

מתוך שיחות להבין מה זאת רוח

התחבאתי מאחרי היוגה, מהתחלה לא רציתי
להגיד מורה רוחנית, לא ממש התחבאתי, יוגה
היא דרך רוחנית אבל ככה הרבה יותר נוח.
תמיד אמרו לי אבל יש המון מורים רוחניים
אמרתי זה מקור לצרות, מעדיפה בלי הגדרות.
אחרכך היוגה נעשתה כלכך אופנתית ונתפסה
באופן הצורני, כי זאת השפה, ככה היא פחות
מבהילה את המערב, אבל עדיין אנחנו מדברים
על דרך התפתחות, דרך שואפת לבהירות.
דרך של חוויה והתנסות אישית

בשבילי העיקר נוכחות. ועיקר התרגול הקשבה.
על ציר הזמן התרגול השתנה, אני השתנתי,
אנשים משתנים, הצרכים משתנים, הכל חי
ונושם כל עוד המהות הפנימית נשמרת.
אני אוהבת מה שאני עושה ועושה מה שאני
אוהבת ומאמינה אדם יתמיד שנים במה שהוא
אוהב, במקום שעושה לו טוב, עם מישהו שהוא
מאמין בו. פשוט. התרגול יושב על אהבה.

אנחנו עובדים על המכלול, על הגוף והנשימה,
על מרחב וכיוונים, מבנים וכוחות, ולומדים
להקשיב, לסלוח, לקבל, לפתוח בלי מילים התרגול
נכנס לשיחה הפנימית. מלמד אותנו להיות יותר
המטרה של הדרך הרוחנית להכיר את עצמך
ולאהוב ללא תנאי. (הרבה למחוק בדרך)
(הי, לאן הלכתם??!

מודעות מדברת על המרחב, לא על המחשבות.
על השקט, לא על המילים. על חוויה לא פרשנות.
בהירות מדברת על להיות סמכות לעצמך
לא נבהלת מריכולים, לא נשענת על אישורים.

אתה צודק היטלר היה איש רוח, אבל הוא איבד
בדרך את הלב. והדלאי למה הולך עם הלב
ואתה רוצה לנער אותו ולהפוך אותו כדי להוכיח
שהוא לא עד הסוף
אתה מוכן להסתכל על זה רגע?
מה מקומם אותך? למה הספק? מאיפה הצודק?
נכון התפקיד, מעמד והטקס מסביב נותן לו כוח
ומארגן את המשמעות סביבו, עוזר לו לייצג את מה
שהוא מייצג
נכון מתחת לגלימה יש איש, אדם מהישוב עם
גבולות וחולשות שלו
אני לא רואה במראה את הדלאי למה
אלא את הספק שלך.

הסכמנו שרוח היא השיחה הפנימית בינך לבינך
מצאנו עוד הבחנה מבהירה
אתה (איש הרציונלי) מתנגד ומתווכח
הדלאי למה (איש הרוח) מסתכל ומקשיב

אם תנער אותו כמו שהיצעת, ותדחוף אותו עם
הגב אל הקיר, ותהפוך אותו ותמצא פינה קטנה בפנים
של יאוש, תסכול, עייפות, עצב גדול,
אני מסכימה איתך, מאוד יכול להיות שתמצא
אתה צודק.

פתיחות ובהירות

כשאנחנו אומרים את עצמנו אנחנו מבינים, באמת
כל אחד רואה אחרת ולפעמים לא פשוט להבין
שאנחנו מסתכלים על אותו דבר. אהבה היא
פתיחות בשבילי. לא תלות, בעלות, שייכות,
היא פתיחות והיא מאפשרת. לא מחזיקה ולא
סוגרת. היא חיבור. היא אפפעם לא חיסור.
בהירות, פתיחות ׳יציבה ונינוחה׳ , אהבה,
היא רחם, התעברות ומהות, כאחד.
היא לתמיד. היא לא קשורה לכלום

השמחה להגיד את עצמנו מתעצמת
מעצם ההתגברות על הבושה, מהיחסים בין
שביעות הרצון והביטחון, מההתעלות מעל הפחד
מה יגידו, מה יחשבו, אם יאהבו אותי למרות מי
שאני או בגלל, אם בכלל.
מבט מעל ההסברים, סיבות, הצדקות, האשמות,
יש מלמעלה.

הבעיה שלנו מובנֿת בשפה, בזכות היכולות
הגבוהות שלה, היא מפתה ומשכנעת
אנחנו עסוקים בה יותר מחיים
היא סמן, לא המסומן.
רק השכל עושה ביג דיל מהדברים. זה כלום
ואנחנו מתווכחים ורבים לשכנע אחד את השני
בצדקת הכלום שאנחנו מחזיקים
הכל תרגום ופרשנות שלנו
כשנפתחים, החושים מתעצמים

פתיחות ובהירות היו משנות את העולם
אותנו. את היחסים. את הנשימה
היקום מרגיש בהתעוררות שלנו
בשינוי ההתיחסות הבסיסית שלנו לחיים
אחד אל השני ובעיקר לעצמנו

גם בקטן. גם אם רק לרגע, פתיחת הלב
פלא שלא מתורגם למציאות נשמר
במגרה סודית. חסר לו אוויר.
אני מתרגמת את הפלא למציאות
מוציאה אותו ממחלקת החוויות האישיות
מוצאת בו מה חשוב לי לחיות ואיך,
אהבה הופכת לערך ומשמעות.

להיות אדם אוהב בעולם הזה כמו שהוא
אני לומדת מבפנים. אני לא יכולה להיתלות
על חסד
מבקשת לבטא את ההבנות שלי בתנועות
הקיום, בפעולות, בהחלטות, במחשבות.
מקדישה את הזמן למה שחשוב לליבי.

מתוך הבהירות אהבה נעשת עקרונית.
אינטימיות נעשת נעימה, לא מאיימת,
אין לאן לברוח, אין צורך להסתיר,
שווה לצלול לתוכו ולהציל את העומק
מטביעה בנסיבות ובצורות. הן משתנות
רק צובעות את החיים בצבע
המבט החושף את הפחד וההתנגדות
מכבס את הצבע, מוחק את הצורות
מוצא ביטוי עמוק יותר לאהבה
מציף את הקושי ברכות של קבלה

לא כל הבעיות נפתרות
הכאב לא נעלם
בהירות מודעת לכאב ולבעיות
ומתמקדת במבט
איך אני רוצה לתרום
מה התגובה שלי לכאב
להרס
למה שקורה
איך בתוך כל זה אני מבטאת
את האהבה שלי