חוויות ומחוייבות

מרגישה שאני מחוייבת לספר את הסיפור שלי,
מה זה חופש אם לא הרצון לעשות מה שחייבים?
לפני עשרים ושמונה שנים חוויתי התעוררות למציאות, לעצמי,
חוויות משנות תודעה ספונטניות (לא חושבת שאפשר ליזום אותן)
חוויות מעצם טבען לא נשארות אבל הן משנות את החווה.
הדבר הממשי אינו החוויות, האיכות נשמרת והן רושמות בנו תנועות
אך הפרי הפנימי חייב להבשיל. ערוצים ישנים צריכים להימחק,
התודעה זקוקה לחיים כדי לגדול..
חוויה היא חוויה, באה וחולפת, חשוב מה עושים איתה.
אני לקחתי את החוויות כמפה להשיג מקום תודעתי נכסף בעצמי במציאות.
היתי מסורה בתשוקה ומחוייבת כל כולי לתהליך,
במקביל פתחתי בביתי מרכז לעבודה תודעתית ותרגול יוגה.
חייתי את החלום. לא מעט אנשים באו ללמוד ולתרגל.
המקום שפע אהבה ועשייה טובה, קמתי כל בוקר בשמחה חדורת רצון ואהבה.
אחרי עשרים וחמש שנה עצרתי כדי להשלים. להביא יותר אמת, להתפתח ולדייק.
במציאות חל שבר שהפך לנגיף מדבק וגורף שזיכה אותי בצלילה יסודית לעולמות תחתונים.
השלמתי עם עצמי במסע פנימי מעניין, מרתק, בין הקצוות הרגשיים של הקיום,
אבל זה עלה לי ביחסים הקרובים. כוח אפל היכה בחיי, השתמש בכל מי שהיכרתי.
במובנים מסויימים אני יכולה להצדיק אותו, בזכותו זכיתי להשלים בממשות ולקבל אישור
למקום התודעתי שהישגתי בעצמי. אבל יותר מהכל נראה לי,
שהאור דחף חושך לחיי כדי להכריח אותי לספר.
שלמה בעצמי ומרוצה מהדרך שעשיתי ומהמקום שהישגתי,
אבל נוצר מצב מאתגר ביותר במציאות.
כלומר בינינו, מחיר כבד מדי לשלם.
אבל עדיין לא סוף הסיפור.. בלי אמונה וסבלנות אין דרך.
עכשיו רק יודעת שאני מחוייבת לספר את הסיפור.
מחפשת מראייןת עם מרחב ופתיחות, סקרנות ורגישות
לעזור לי להביא את החוטים הנסתרים במילים

בעדינות ובזהירות


האנרגיה כל הזמן עוברת דרכנו
תודעה חדורת בינה נמצאת בכל מקום
האישיות מפרשת את הדברים.
אני מבינה שלא אני עושה את הדברים.
הם קורים. לפעמים אני יכולה לכוון
את הגל עליו אני רוכבת.

אנרגיה שעוברת דרך האישיות משאירה
באופן טבעי, עדות כלשהי שנקראת זיכרון.
הסכנה בזיכרון שהעולם ממשיך ומשתנה
אבל המחשבה (אחריה רגש ופעולה) נתקעה,
נובעת ממשהו שאינו קיים עוד.
זיכרון יכול להיות מתעתע, הפכפך, עלול
להוליך אותנו שולל, עלול להיות כוח מעכב
או מסית. הפעולה שהוא עושה בנו נובעת מהעבר,
אנחנו היום כבר לא אותו דבר, לא מי שהיינו קודם.
ככל שנשאיר את העבר מאחור, יצמח ממנו
השינוי לטובה.

כל פעולה והתנסות משאירות בנו חותם
המעשה נהפך לזיכרון מחוץ לנו,
עובדה שאנחנו יכולים להסתכל עליו,
ברגע מסוים הוא כבר לא זיכרון,
הוא משתלט עלינו
אנחנו כבר לא מודעים לקיומו,
הוא הפך להיות אנחנו.
כל החריצים האלה ביחד הם ׳אני׳
כלומר אין הבדל בין החריצים שנעשו
לבין האישיות.
שינוי צריך להעשות בלוחות הזיכרון.
בחריטות שחרטו בנו הזכרונות
של החוויות כמו שפירשנו אותם.
שחרור המיטען הרגשי שהם נושאים
מספק אנרגיה לדברים אחרים.

השינוי צריך להיות בזה שחושב.
מבט רחב אינו מעלים את הגלים מחייו,
הגלים הם האוקינוס, האוקינוס הוא הגלים,
מים הם המהות
מבט צלול רואה את הממשות, בלי להיות הציר שלה.

מתכוונת ומבהירה

ההבנה שגדילה והתרחבות באמת
הן בעצם עניין של מוסריות ביני לביני.
יאמות וניאמות נקראים ביוגה הסייגים
כל אחד על פי יכולתו גדל
בכנות ומחוייבות.
ההתבהרות גדלה.
רוחב לב ואורך רוח
אצילות
לזה החיים צמאים
ואנחנו.

אנחנו רואים מה שאנחנו רוצים לראות.
ושומעים כמה שאנחנו יכולים,
צריך למצוא את הדרך ללמוד איך לומדים,
איך מקשיבים, אין מבחינים בין הקולות בפנים.
איך מרווחים.

בהתחלה מתמודדים עם ההתנגדויות,
אחרי שהן מגלות פנים אפשר ללמוד מהן
איפה להיפתח ואיך לדייק,
מבררת על מה ההתנגדויות יושבות
או במילים אחרות
מה חסר לי.
מסתכלת על הדברים שלא שמתי במילים עדיין.

חקירה, אני מתכוונת התבוננות
לא שאלות, הסברים, פרשנות.
חקירה היא הקשבה פתוחה
גילוי משהו שלא ראינו
לא מיחזור מה שאנחנו כבר יודעים.
חקירה לא מכוונת אותי לתשובה
היא פותחת אותי לראות ולהרגיש

אוויר הרים צלול ופעמוני רוח

הבינה נמצאת בכל המקומות
הכוונה מסורה להרחבת התודעה,
הצללת המבט והתמרת האנרגיה.

כאן בבלוג אני מזכירה את החוטים
מהם ארוג הכל, בתוך החיים.
אין כאן מבנה מסודר ורציף,
אלא מבט, נגיעה בתוך החיים.
בכוונה לפרום את תודעת הנפרדות
ואת הצדקנות העיוורת
היום כבר אי אפשר להתעלם ממה שקורה
בתחתיות הקיום.
יש כאן סיפור של אובדן גדול
אובדן של קשר ישיר. של חיבור.

זאת מלחמה בין אור לחושך
צריך לשמור שהעולם
לא יפול.

יחסים בין הכרה למחשבה

את שוכבת על הגב בעיניים עצומות
שמש נעימה כובע רחב שוליים
מכסה לך את הפנים
מישהו מלטף לך את הרגל
זה נעים?
תלוי מי זה

טוהר ההתנסות נעלם
המחשבה שולטת בחוויה שלנו

זה לא עניין של מזרח או מערב
זאת הבנה רחבה

אני חווה ליטוף ברגל
בלי לחשוב
אם זה נעים או לא
ובלי לחשוב של מי היד,
זאת התעלות עדינה
של המבט והתמונה עצמה
מעבר לאישי.

אפשר לקרוא לזה אהבה?! ביטחון עצמי?!

כשהאינטילגנציה תופסת
את הטבעיות של התופעה
אין דיכוי, אין הדחקה,
אין במה לאחוז
אין על מה לדון
זה מה שקורה כרגע,

לא התקשרת. זאת עובדה
היא לא מעוררת בי תגובה רגשית
לא דעה ולא מחשבה. זאת עובדה
לא התקשרת. ויש לכך סיבות ותוצאות
וזה חלק ממכלול היחסים, החיים.
אכפת או לא אכפת לי שלא התקשרת,
התגובה שלי לא תשנה את העובדה,
היא תשנה את היחסים
ואת מצב הרוח שלי.
זאת עוד עובדה.
אני יכולה לעשות מה שאני רוצה איתה
כשאני מודעת

אני יושבת עכשיו. זה לא משנה אם זה
קשה או נעים, אני יושבת. העובדה
מרחיבה ומבהירה את תווך הרגשות שלי.
יש לי מחשבות עכשיו. זה לא טוב
או לא טוב, זאת עובדה. מה אני עושה
איתה? כלום. אני ערה לעובדה, בהירות
זה הכל. המבט הזה מבחוץ לדברים,
שמכיל גם אותי בתוך מה שקורה
ואינו מתערב, הוא אפשרות של זקיפות
טבעית, של הצללת המבט

תודעה רחבה יותר בהירה וערה,
פחות דרמטית בתגובה,
לא מתוך התעלמות או אדישות
זה לא יהיה הכיוון הנכון, ההפך,
הרחקת המבט והכללת עצמי בתוך התמונה
ממתן את הטלטלה ומרחיב את האפשרות.
זוכרת שאני חלק משלם גדול אחד.

ליטוף זאת דוגמא אינטימית,
זה תמיד אינטימי
זאת השיחה ביני לביני
והיא קובעת עולמות.

תארי לעצמך שאת כועסת
הרחבת בעדינות, מעבר לאישי,
את לא מכחישה או מדכאת,
אין עניין של צדק או ויכוח,
הרחבה מאפשרת לך
לעצור עם מה שיש
ולבחור את התגובה שלך,
לסלוח יותר בקלות
ולהיפטר ממשקעים ושובלים

יש הבנה ברורה של מערכת היחסים
בין תודעה ל מחשבה.
תודעה רחבה
לא מאפשרת לרגש או מחשבה
זו או אחרת, לגדול למימדים עצומים
בזכות זה שאינה אישית

כל העניין הוא פתיחות וחיבור

מאי אפור מטפטף, ציפורים מצייצות בחצר
חזרתי מסיבוב בחוץ, חומר המוזר נכנס לריאות.
מישהו ערבב את הצבעים והצורות, רחובות
ריקים מאדם ותנועה, המוכר נעשה לא-מוכר ,
לא ברור מה לעשות, הבלבול תפס אותנו
לא מוכנים. עכשיו קדימה זה אחורה?
לקבל את מה שקורה זאת מודעות או פחד?
מל פתאום מתקשרת, השיחה ממשיכה
בלי לאמוד מרחקי זמן אנחנו זורמות בקלילות,
לפני הסיום היא תולה את תמונת המציאות
על הודי ׳מואר׳ אמר, זה מצב בו חווים יותר
את הכאב והסבל במציאות, העניין עם האור
בהחלט דורש בהירות. בפשטות הכי למילים
כל העניין הוא פתיחות וחיבור. הוא מסכים
להיות פתח לעולם.
ברור. אם הקרובים לו, לא שומרים עליו
מפני הרוע שלהם, הוא אכל אותה.
ככל שפתוח יותר נכנס יותר
מתמטיקה פשוטה.
לא סתם אנחנו מתעטפים שכבות הגנה
ושריון הגוף, מפחדים לפתוח, להיפגע,
לא שמעתי התנצלות אבל היא משכה בחוטים
להראות שהם קשורים כשהיו.
אני עצמי לא מוצאת עניין רב בפרשנות והסברים
מצדיקים או מגנים את העבר
כמו בפתיחות שיש בינינו כעת.
ואז, כי כשפתוח אפשר,
נגענו בשבר מאוד בעדינות.
במציאות עושים דברים בכוח,
לעצב בחומר,
זה לא אותו דבר בין אנשים.
בעניין הזה, ד אומר, מעניין להצליח
לראות את הצד השני.
הרגשתי שהצלחנו קצת, אמרתי.
יפה הדיוק שקורה בנו עם השנים
לא סתם השקענו בעצמנו, עכשיו
כשאנחנו מכירים יותר מהמורכבות
ואנחנו כבר יכולים לדבר על הדברים
בינינו הכל נעשה הרבה יותר
בהרבה פחות,
אבל גם זה כבר נאמר.
אני אומרת להגיד לא
לכוחות המפרידים.

לשימי פסס

אם התחתונים נופלים
טוב שיש לך עליונים
כנפיים אוחזות בחוטים
לא ליפול עם החול
א רסס נכנס בעיניים
פורעת רגליים באוויר
לא בכוונה פוגעת,
מחפשת אדמה.

חוזרת לעצמך

סולחת לעצמך

אנך ותנועה

כל הזמן המופלא מסתכל עלינו
הדברים קורים לטובת העליונים.
בדרך נראה לפעמים שהם נופלים,
מתעקמים, טועים או אנחנו
יכול להיות
אבל זאת היתה הדרך
לכאן.
אם מגיעים למקום יותר טוב
לא עסוקים במה שהיה
נכון, המארג מורכב ועדין
לוקח זמן לפרום את הישן.
הו איזו סערה אפלה
הו כמה היא
טלטלה והבהירה.
כאן סגולה בשקט
וגעגועים
לתת ולקבל.
הו המופלא
לא תמיד רואים אותו
אבל הוא מסתכל עלינו
כל הזמן

השלם היה יותר שלם ביחד

עוטף אותי. חודר אלי. הכאב האישי
שלי ושל כלכך הרבה אנשים בעולם
כאב על מרחקים ואובדנים
של אנשים וחלומות
כלכך הרבה
אי הבנה
וגעגוע
בלי חיבוק לאן נגיע?
איך נוכל?
רצפה מוכתמת. אמת על הברכיים
אילמת. הכל מפנים את הפנים
רק הגוף תומך בסדקים
החומר השקט הלך ושקע.
לא. הוא לא נעלם. הוא כאן
גם ברגעים שכוחים
גם במיצרים
הוא מתמיד מאיתנו.
לאן היינו מגיעים אם היינו
הולכים ביחד, מ שאלה
לא יודעת, עניתי
את השלם של הביחד
אי אפשר להשיג לבד.
השלם קרוב לוודאי
היה יותר שלם ביחד